מאגר סיפורי מורשת

אני לאה סלילת, בת 81, נולדתי בשנת 1934 בדמשק. עליתי מסוריה לישראל בשנת 1950.

 

העלייה ארצה הייתה מלאת קשיים ואתגרים, אך הרצון העז להגיע לארץ ישראל ולנשק את אדמתה היה יקר מפז.

לקראת סוף שנות ה- 50, עליתי ארצה יחד עם הורי מסוריה. העלייה משם הייתה קשה ליהודים. תחילה, ברחנו מסוריה ללבנון מחופשים לערבים, שם היו חבר'ה שעזרו להבריח את היהודים לארץ ישראל, אך למרות הכל תפסו וכלאו אותנו.

 

היה קשה מאוד להשיג את הבגדים, גנבו לנו הכל ונשארו מרוששים ללא שום דבר. הוריי היו בבית הסוהר במשך חודשיים ואותנו הילדים שחררו. משם הלכתי עם אחיי ואחיותיי לקרובת משפחה. הייתי הולכת כל יום להביא אוכל להוריי כי בבית הסוהר האוכל לא היה כשר.

כשהשתחררנו מהכלא, הפלגנו בשתי אניות עם המון מהגרים נוספים, כשאנחנו דחוסים, רעבים ועייפים.

הגענו לחיפה בשנת 1950, כאשר כל מה שרצינו היה לעלות לארץ מכיוון שיהודים צריכים להיות בביתם ולא בארצות אחרות. שטנו בסירות לראש הנקרה, בדרך סירה אחת, אולם הסירה שבה שטנו אני ומשפחתי למזלי ניצלה. בסירה המים התיזו עלינו והיה מחסור במים ובמזון.

כאשר הגענו לארץ שמחנו מאוד ונישקנו את האדמה מרוב אושר. למרות כל התלאות שעברנו, תמיד היה בלבנו הרצון העז להגיע לארץ ישראל ולנשק את אדמתה. משם לקחו אותנו למרכז עולים ושם נתנו לנו שמיכה ומיטה. היה לנו קשה מאוד להסתדר בארץ, כי לא היו משרות עבודה פנויות, לא היה אוכל, אך תנאים אלו היו טובים יותר מאשר בסוריה.

חצי שנה מאז שהגענו ארצה, אימי נפטרה ונשארנו שבעה ילדים בבית. אני עזרתי לאבי כי הוא עבד כל הזמן ולא היה בבית, הייתי כאימא עבור אחיי. בהתחלה גרנו בחדר של אחי בתנאי צפיפות ואז עברנו לבית גדול עם חדרים רבים. הייתי עובדת ומפרנסת, עושה קניות, מבשלת ומכבסת. אני זוכרת איך פעם היינו מכבסים בפרימוס. פרימוס זה כלי בו היינו מרתיחים מים, שופכים "פתיתי סבון" ומכבסים את הכביסה. הכביסה הייתה יוצאת נקייה מאוד. היינו תולים את הכביסה בגינות או על גגות הבתים על חבל שהיינו מותחים מצד לצד. כל השכנות היו מסתכלות אצל מי הכביסה הכי נקייה. הייתי מבשלת על פתילייה. היה מאוד דל. מעט מאוד, אבל ידענו להסתפק במה שיש. אבי הפציר בי להתחתן ולא רציתי כי בחרתי להישאר עם האחים שלי ולטפל בהם, אך בשלב מסוים החלטתי לדאוג לאחיי למקום מגורים: שני אחים שיכנתי בקיבוץ " לוחמי הגטאות" , אחד מהאחים בנוער העובד והלומד, אח אחד במוסד , אחי הקטן, שהיה בן שנה וחצי סידרתי במעון יום ונשארתי לעזור לאחותי שהייתה חולה ובגלל זה לא למדתי.

 

לבסוף התחתנתי עם בנימין בשנת 1953 ונולדו לי ארבעה ילדים: צובי, ניסים, יהורם והקטן ביותר גדי.כיום צובי הוא מאמן כדורסל בקבוצת " מכבי" ונולדו לו שלוש בנות, ניסים עובד בעבודה קשה בלילה ונולדו לו שני בנים ובת, יהורם עובד בעבודה דומה לניסים ויש לו שלושה בנים ובת וגדי מאמן את "הפועל" ולו שלוש בנות ובן.

 

 

אני ובעלי הקמנו חנות ירקות ברחוב נורדאו 18. היא הייתה יפה מאוד ומסביבה היו חנויות בגדים וספרים כמו: "קרביץ", "קשתות", שמכרה בגדים יפים. החנות שלנו הייתה רחבה, יפה, מלאת סחורה ובהתחלת החנות עמדו קופות, היה מקרר גדול והייתה הפרדה בין ירקות ופירות. היא הייתה החנות הכי טובה בכל חיפה!

בשלב מסוים שהחנות שגשגה החלה בניית מדרחוב בצמוד לחנות, מה שגרם להעברת החנות למיקום אחר. החנות נפתחה מחדש ברחוב פבזנר וכל הלקוחות עברו איתה. כיבדנו את כל הלקוחות ולמי שלא היה כסף לשלם נתנו בחינם והכבוד נעשה הדדי. היינו שולחים סחורה לאולמים כיוון שסחורתנו הייתה טרייה ובשלה. 

(סבתא שלי לאה מתגוררת כיום בשכונת רוממה והיא אישה מדהימה, טובת לב, מקסימה ובעלת השראה רבה. המצב הביטחוני מדאיג אותה, אך היא מאמינה בעזרת השם שיהיה בסדר).

 

 

תשע"ו, 2016