תינוקות מעטים שנולדו בשנת 1941, שרדו את השואה, אימי היתה אחת מהן.
שליחת הסיפור בדואר אלקטרוני
ביוני 1941 נכבשה בריטשיבה על ידי הגרמנים שהתקיפו את התושבים ורצחו המוני יהודים. כאשר הגרמנים נכנסו לעיר, משפחתה של אמי (אמא שלה, הוריה, אחיותיה ואחיה) הוסתרו בבית של שכנה נוצרייה שהחביאה אותם ולקחה בכך סיכון רב כי אם היו מוצאים אותם היו הורגים הן אותם והן את השכנה.
אביה של אמי גוייס למלחמה עוד בטרם הגיעו הגרמנים אל עירם והיה בצבא וזמן רב לא שב לביתו. כעבור מספר שבועות, המשפחה עזבה את ביתה של השכנה הנוצרייה מחשש שיעונה לה רע והם גורשו מביתם וברחו ליערות הסמוכים. בדרכם ליער הם נתפסו על ידי הגרמנים שביצעו הפרדה ואמרו לאנשים לבחור לאיזה צד הם רוצים ללכת והבטיחו שבסוף כולם יפגשו במקום מסוים. משפחתה של אמי שכללה את אמה מרים, בלומה ויוסף הוריה של מרים, ארבע אחיותיה ואחיה הלכו לצד אחד ואילו משפחתו של אביה של אמי הלכה לצד אחר. בסוף הדרך הארוכה שעברו הם פגשו מכרים רבים שסיפרו שכל מי שהלך לצד השני נהרג על ידי הגרמנים. הם המשיכו למעבה היער ומצאו מבנה נטוש שבו הצטופפו יחד כל היהודים שברחו.
אמי נולדה ביער בתאריך 1.9.1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אמא שלה, סבתא מרים, רצתה לעזוב אותה ביער מפני שהיה מאד קשה לשרוד ביער עם תינוקת אך בזכות סבתא וסבא שלה היא ניצלה כי הם לא ויתרו עליה. סבא יוסף וסבתא בלומה שמרו על נכדתם התינוקת ודאגו שלא תבכה כדי שהגרמנים לא יגלו אותם. הם שמרו עליה מכל משמר והשתדלו להסתירה כדי שהגרמנים לא ימצאו אותה, מכיוון שכאשר הגרמנים מצאו ילדים קטנים, מיד היו יורים בהם. האזור שבו שהו גודר והפך לגטו. בגטו זה לא היה מה לאכול והתינוקת הקטנה, אמי, היתה בוכה בגלל הרעב ואז היו מעבירים אותה מיד ליד כדי להרגיע אותה. משום
כך היא החלה ללמוד ללכת רק בגיל 3 כי היתה רזה וחלשה.
חיה עם אמא מרים, סבא יוסף וסבתא בלומה
בגטו סבתא בלומה ואמא מרים ואחיותיה היו סורגות גרביים והאח שלמה היה יוצא בלילות ובורח מחוץ לגטו כדי למכור את הגרביים, בשביל לקנות אוכל, בעיקר לחם. לילה אחד תפסו את האח שלמה שהיה בן 10 ולקחו אותו עם הרבה אנשים כדי להרוג אותם, אבל למזלו היה גרמני אחד ששלמה מצא חן בעיניו כי הוא היה ילד יפה, ג'ינג'י עם עיניים כחולות, החייל הגרמני אמר לו להסתתר מאחורי עץ ולא לצאת וכך שלמה ניצל.
המשפחה הייתה בטוחה שהאח שלמה הוצא להורג והם היו מאד עצובים, אך פתאום בבוקר הם ראו ילד הולך מרחוק וזיהו את שלמה ושמחתם הייתה רבה. כאשר הסתיימה המלחמה, אמי חיה מספרת שהם היו צריכים ללכת דרך מאוד ארוכה חזרה לעירם בה גרו לפני המלחמה וסבא שלה סחב אותה על גבו כל הדרך.
סבתא בלומה וסבא יוסף
כשהגיעו לעירם התבשרו כי אביה היה בעיר וחיפש אותם ואף השאיר פתק עבורם. לצערם הגדול הוא נהרג במלחמה מבלי לדעת שנולדה לו בת וכך אמי לא זכתה להכיר את אביה. לאביה קראו הרש שפירושו צבי ולכן לי קוראים צביה על שמו. חשוב לציין כי אמי נולדה ונתנו לה את השם "קלרה", אך בימות המלחמה החליטו להחליף לה את השם ל"חיה" כי האמינו כי זו סגולה לכך שתישאר בחיים ואכן כך היה, כנגד כל הסיכויים היא שרדה את המלחמה ונשארה בחיים.
אמי חיה ומרים אמא שלה
בשנת 1947 המשפחה עברה להתגורר בעיר טשרנוביץ שבמחוז אוקראינה שברוסיה הסובייטית. שנים רבות הם ניסו לעלות לארץ ישראל אך לא אפשרו להם לעשות זאת. הם יצרו קשר עם אנשים שהיו מתנגדי שלטון שעסקו בהברחה של יהודים אל מחוץ לגבולות רוסיה ובשנת 1948 חלק מהמשפחה עלתה לארץ ישראל. בשנת 1963 אמי חיה ואמה מרים קיבלו אישור לעזוב את רוסיה ועלו ארצה. בארץ אמי נישאה ליצחק ויחד הביאו לעולם שתי בנות, צביה ושרה.
אמי חיה ואבי יצחק ביום חתונתם
חיה ושתי בנותיה צביה ושרה
חיה ושתי בנותיה ביום חתונתה של שרה
חיה ושתי בנותיה בחגיגות השבעים של סבתא מרים
ליל סדר במשפחת גרינברג מאז ועד היום, מפי חיה:
אני זוכרת היטב את חג הפסח בימי ילדותי, היו לנו כלים מיוחדים לפסח שלא השתמשנו בהם במשך השנה והחמץ הוסתר מאחורי וילון.
סבתי הכינה מאכלים מיוחדים לפסח כמו גפילטע פיש, רגל כרושה וחרוסת. כמו כן היתה מאפייה שאליה הביאו חומרים ובה הכינו מצות לפי כמות החומרים שהובאה אליהם. כל משפחה הביאה חומרים לפי הכמות הנדרשת לה.
בשנת 1947 עברנו לעיר אחרת ושם חגגנו בשקט, נמנענו מלשיר את השירים פן ישמעו השכנים האוקראינים שהיו מאוד אנטישמים.
סמלי הוא שהגענו לארץ, אמי ואני ב-2.4.1963 ולמחרת ב-3.4.1963 נערך ליל הסדר.
כבר כשנחתנו בוינה, שאלו אותנו האם אנחנו רוצים להמשיך במטוס או באוניה, אני רציתי באוניה אך אמי אמרה לי שאנחנו חייבים לטוס כי סבא מחכה לנו שנבוא לחגוג את ליל הסדר יחד עם כל המשפחה שהיתה כבר בארץ.
בסיכומו של דבר, כשנולדו לי הבנות החלטתי שתמיד נחיה בארץ ונשיר בקולי קולות.
