מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה, נולדתי בשנת 1952 למשפחת אביסטריס. ההורים שלי היו עולים חדשים והייתה הוראה מהממשלה שצריך שמות עבריים לכל העולים ולכן בחרו את השם הזה שהוא קצר וקל לבטאו.

נולדתי בחיפה והבית שלנו היה יחסית גדול. הייתה גינה באזור העיר וגרנו הרבה נפשות ב – 3 חדרים: אמא, אבא, סבא, סבתא ועוד 7 ילדים. בגלל שלא היו מקומות לקלוט את העולים שהיגיעו, אז הגיעה אלינו משפחה נוספת ממרוקו שהצטרפו לדירה שלנו, בנוסף, גר עמנו הדוד שלי שהיה בן 12, אשר ישן בבוידם מעל השירותים. אבל היה כיף ממש.

לא היה דוד מים והיו מרתיחים מים על הפרימוס ומתקלחים. בימי חמישי היינו כל הבנות מתקלחות במקווה כי שם היה חם יותר. היינו מכבסים  בגדים ביד. בגלל שלא היה מקרר, אז כל יום סבתא הייתה הולכת לשוק ומכינה אוכל טרי. ההורים שלי עבדו שניהם.

היה בשכונה גם בית כנסת ורוב האוכלוסיה הייתה דתית. בראש השנה היו מתחילים להתפלל כבר בשעה 4 לפנות בוקר. סבא שלי היה דופק ומעיר את כולם כבר בשעה 3 בבוקר. אני למדתי בבי"ס דתי כי זה היה חינם – לימודים חינם וגם בגלל ששמרנו מסורת. בשבתות היינו נוסעים לים בבת גלים. נסענו בקו 40-41 ושם הייתה גם בריכה אולימפית.

בחיי הבוגרים הייתי סגנית במחלקת נוירוכירורגיה – בה עשו ניתוחי עמוד שדרה. הייתי עובדת משעה 6 בבוקר עד 18:00 בערב. למזלי היתה לי שכנה שעזרה לי בגידול הילדים. כשהגעתי והתחלתי לעבוד במחלקה הופתעתי לגלול שיש מטופלים במצב מורכב והודיעו לי שאני אהיה הבוסית ואנהל את המחלקה. אני הובלתי את החשיבות בטיפול במצבים המורכבים (מחוסרי הכרה, מוגבלים, ומשפחות שלמות) שצריכים להיות ביחידה לטיפול נמרץ עם השגחה צמודה ואמצעי בקרה וטיפול על פי טיפול נמרץ. תפקידי היה גם בהדרכה, הכשרה וניהול. חלק מהמטופלים שלנו היו צריכים לעבור לבית לוינשטיין.

במלחמת שלום הגליל 1982, פעם ראשונה שהתחילו להכניס טילים למלחמה ובכלל המלחמה ניהלתי 2 צוותים. בזמן המלחמה גם פחדתי אבל לא היה לי מספיק זמן לחשוב על זה, לא פגשתי כמעט את הילדים שלי.

הנער שהתעורר והשתקם אחרי שנה

אחד האירועים הקשים והמרגשים שקרו לי בעבודה, היה בחור שלמד בתיכון בסוף יב' והיה דוגמא וגאון. באולם אירועים הוא החליק על עמוד והגיע מחוסר הכרה למחלקה שלי והיה זקוק לניתוח חירום הוא היה צמח במצב קשה מאוד. לא אכל, לא בהכרה ולבד. הוא ירד במשקל והגיע ל – 30 קילו ואמא שלו הייתה אומרת כל הזמן שהוא התעורר. בסופו של דבר היינו צריכים להעביר אותו לבית לוינשטיין, העברנו אותו וכולנו בכינו מאוד.

בערב ליל ההסדר, הכנתי את כל הדברים, עבדתי עד השעה 14:00 ואז נכנס בחור יפה תואר ומביא לי מתנה בושם. לא האמנתי שאני רואה את הילד שהתעורר אחרי נרדמות של שנה. זה אחד הסיפורים היותר מרגשים. כמובן שהכרתי עוד המון אנשים. המקצוע שלי מאוד חשוב, אלו מצבים חזקים, מאוד דרמתיים ומלאי אדרנלין. אין שום סיטואציה בחיים שיכולה לרגש.

הזוית האישית

יפה אשד: גם כיום אני עובדת במרפאה לכאב בחיפה משנת 70.