מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה ברק ואני בת 68, נשואה לברוך, אימא של אסף, עומר ויפעת וסבתא של שני, אביתר, בועז ומיכה.

נולדתי בבית חולים הדסה בתל אביב וגדלתי בשכונת יד אליהו בתל אביב. הוריי עלו לארץ כילדים בשנת 1935 ובבגרותם היו פעילים במסגרת האצ"ל במאבק נגד הבריטים. עם קום המדינה לחם אבי בכל מלחמות ישראל ואפילו תרם בכל פעם את מכוניתו למאמץ המלחמתי. אבי עבד עם אחיו במפעל משפחתי שסיפק בין היתר עבודה לבעלי מוגבלויות. חיינו חיים צנועים של מעמד הביניים, בדומה לחייהם של כל חברי בבית הספר ובתנועה. ילדותי הייתה ילדות רגילה של שנות ה – 50 בארץ: בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, צופים, חוגים שונים.

התגייסתי עם חבריי לתנועת הצופים לנח"ל בשנת 1968 ולאחר השירות הצבאי למדתי באוניברסיטת תל אביב, בחוג לגאוגרפיה, והשלמתי תעודת הוראה. בשנת 1972 נישאתי ונולדו לנו הילדים. בשנת 1987 נשלחנו לשלוש שנים לשליחות של חיל האוויר בארה"ב ולאחר מכן התמקמנו בשכונה הצבאית ביבנה. במקביל המשכתי את לימודיי לתואר שני בגאוגרפיה פיזית ועבדתי כעוזרת מחקר בשרות מטאורולוגי. כמה שנים יותר מאוחר במסגרת שליחות של בעלי בארה"ב, השלמתי לימודי תואר שני גם בייעוץ חינוכי ומאז ועד יציאתי לפנסיה שמשתי יועצת, מחנכת ומורה בבית הספר התיכון של יבנה.

הסיפור המיוחד שלי הוא בתחום ההתנדבות והעזרה לזולת

בשנת 1998, לאחר כמה שנים של קליטת עולים מאתיופיה בעירנו יבנה, זיהינו מצוקה קשה אצל הילדים והנוער בני הקהילה. הם התקשו להיקלט במערכת החינוך עקב פערים גדולים ומצב סוציו-אקונומי נמוך. הקהילה האתיופית בעיר מנתה אז כ- 3500 נפשות (הקהילה מונה היום כ 5000 נפשות). לאחר פניה מצד אגף הרווחה בעיר, וכאדם שאינו יכול להתעלם ממצוקה של אחרים וילדים בפרט, החלטתי לקחת על עצמי הקמת מערך מסייע לאוכלוסיות אלו. גייסתי קבוצה של כ- 20 חברים והקמנו עמותה שקראנו לה "טספצ'ין- הנוער הוא תקוותנו" (טספצ'ין באמהרית פירושה- התקווה שלנו).

העמותה הפעילה במהלך 20 השנים האחרונות מערך מסייע לילדים ונוער מהעדה האתיופית ואחרים בסיכון, שכלל מרכזי למידה בבתי הספר היסודיים בשעות אחה"צ, תכנית ייחודית לטיפוח אוריינות וכישורים קוגניטיביים לגיל הרך המופעלת באמצעות בני נוער מהעדה ומערך חינוכי לנוער הכולל מרכז למידה לתלמידי חטיבת ביניים ותיכון ומועדון חינוכי חברתי בשעות הערב. בשנים האחרונות הורחבה הפעילות גם לצעירים שסיימו את השירות הצבאי שלהם, כמרכז ייעוץ, הכשרה וליווי לצעירים בדרכם להשתלבות בחיים הבוגרים. בכל השנים האלו ניהלתי את העמותה בהתנדבות מלאה ועסקתי בניהול הפרויקטים השונים, ניהול העמותה וגיוס המשאבים וכל זאת בהתנדבות מלאה. עד יציאתי לפנסיה, ניהלתי את העמותה במקביל לעבודה במשרה מלאה בבית הספר.

זכינו וגדלנו בארץ, חיינו חיים פשוטים אך מאושרים. חזינו בקשיי הקליטה של אלו שלא זכו לגדול כאן ואנחנו רואים זאת כזכות גדולה לעזור לעולים החדשים להיקלט ולהשתלב בחברה שלנו. שכרנו הם פנים מאושרות של ילד מצליח, רופאים, אחיות, מהנדסים, חיילים מסורים, חיילות קרביות ועוד צעירים מצליחים.

בחרתי לספר את סיפורי כמסר על פיו נתינה היא אחד מהערכים החשובים והמתגמלים ביותר. הקשר שלי עם הקהילה האתיופית בעיר הוא קשר קרוב וחם. הפעילות של חבריי ושלי שינתה לטובה את יחסם של תושבי העיר אל בני הקהילה והקבלה שלהם כחלק מהקהילה העירונית והעולים אסירי תודה ומעריכים מאד את עזרתנו ותרומתנו להשתלבותם. הבוגרים שלנו שומרים איתי על קשר ומעדכנים אותי תדיר בקורה אותם. וכאמור, אנחנו מלאי גאווה עם כל הצלחה והישג שלהם. משפחתי כולה וגם חבריי שינו את יחסם כלפי הקהילה האתיופית בעקבות הפעילות שלנו. הפעילות מלאה וממשיכה למלא את חיינו במשמעות.

בפעילות של עמותת טספצ'ין

הזוית האישית

סבתא שרה והנכד שני: מאוד נהנינו מהזמן המשותף ומההזדמנות להחליף ידע וחוויות בינינו. היה מרתק להכיר סיפורים מההיסטוריה המשפחתית.