מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קליטה התבססות וילדות במולדת החדשה ישראל

אני ונכדתי האהובה עובדות בחדר מחשבים
התחפושת הראשונה בחיי, נסרגה על ידי סבתי

משפחת אבי, משפ' רבס, ומשפחת אמי, משפ' הורבט,  הן משפחות אשר רק מעטים מבני המשפחה המורחבת שרדו וניצלו מהשואה. הם עלו לארץ מיוגוסלביה באנייה "דרומית" הידועה גם כ"קפלוס", לאחר הכרזת המדינה, בתאריך 28.12.1948. עם הגיעם נשלחו למחנה עולים, אשר הוקם במחנה צבאי בריטי נטוש בצמוד לישוב באר יעקב.

אבי, יגאל (טיבור בלעז), אשר בהגיעו לארץ עם אמו ואחיו הצעיר, דודתו ובן-דודו, היה בן 18 וחצי, גוייס מייד לצה"ל והשתתף בקרבות ירושלים.  אמי, קלרה מרים, בת 14 וחצי, עלתה לארץ עם אמה ואחיה הצעיר. שימו לב כי במשפחתנו רק נשים וילדים שרדו ועלו.

לאחר מספר חודשים במחנה העולים הם הופנו להתיישבות. ניתנו להם מספר אפשרויות לבחירת הישוב בו יקלטו, כמו: עקרון, נהריה, ירושלים ועוד. בין האפשרויות היה גם מעבר למושב רשפון. המושב, אשר הוקם בשנת 1936, התרחב בשנת 1950 על מנת לקלוט משפחות  עולים חדשים. רוב המשפחות, אם לא כולן, אשר הגיעו למושב, עלו מארצות דוברות הונגרית ובראשן יוגוסלביה (סרביה של היום). האיזור ממנו עלו היה בעברו חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית ושפת-האם של כולם היתה הונגרית.

לאחר אישור קבלת המשפחות לרישפון, הועברו כולם למושב ובו התגוררו במבנים ארעיים, לעיתים יותר ממשפחה אחת במבנה קטן, עבדו כמתלמדים וכוח עזר במשקים הוותיקים יותר, על מנת ללמוד ולחוות עבודה במשק ובחקלאות. באותה העת נבנה רחוב שלם אשר יועד לקליטתם. כך נוצר מיקרו-קוסמוס קטן בו התגוררו משפחות שההיסטוריה הקרובה של כולם היתה זהה (ארץ מוצא, תרבות, שפה, מאבק ההישרדות והעליה) והתפתחה משפחה אחת גדולה, מורחבת ותומכת.

במהלך שנת 1950 עברו המשפחות לבתי הקבע, יותר נכון, צריפי הקבע וכך קרה שאמי ואבי התגוררו בשכנות במושב, הכירו ונישאו בו בשנת 1951 ובו גם נולדנו אני (בשנת 1953) ואחותי (בשנת 1958).

תמונה 1
החתונה של הורי

עד גיל 3 השפה בה דיברתי היתה הונגרית בלבד בשל העובדה שזו היתה שפת הדיבור סביבי, אם של משפחתי ואם של השכנים. מעטים בלבד ידעו עברית, אם בכלל. רק עם לכתי לגן הילדים, בגיל זה, למדתי לדבר עברית. ההונגרית נותרה כשפה לשוחח עם הסבתות שלי, אשר למידת העברית היתה קשה להן. לאט לאט תפסה העברית יותר ויותר מקום בחיים היומיומיים והילדים אשר נולדו מספר שנים אחרי כבר השתמשו בשפה העברית.  מכל נכדיהם, הונגרית רק אני ידעתי וכך אני הייתי היחידה שיכלה לדבר איתן.

כל משפחות העולים, אשר לרובם לא היה כל ניסיון חקלאי,  קיבלו משק ובו צריף שוודי (מבנה עץ), כאשר בכל צריף היו שני חדרי שינה, מבואה ומקלחת. למבנה הוסף מטבחון קטנטן ומרפסת בחזיתו. המבואה שימשה כמרכז החיים בבית. עמד בו שולחן האוכל (לא היה מקום לסלון), עליו אכלנו, שם שיחקנו, שם הקשבנו לרדיו ושם גם אירחנו. בימים חמים המרכז עבר למרפסת.

תמונה 2
אני על רקע הצריף מעץ

כל משפחה קיבלה זוג פרות, מספר תרנגולות ופרד וכן חלקת אדמה, על מנת להתחיל בבניית משק חקלאי ולבנות את חייהם בישראל. בשדה ליד הבית (המכונה חלקה א') היה לנו שדה תותים ומטע של עצי גויאבות. מאז ועד היום אלה הפירות האהובים עלי ביותר. בנוסף, הורי גם גידלו ירקות כמו עגבניות, אפונה, גזר, שורש, חצילים וירקות נוספים.

כל הירקות אשר נאספו ע"י חלקאי המושב הובאו ל"ריכוז". משם היו הארגזים מובלים לשוק הסיטונאי בתל-אביב למכירה לירקנים. במקביל לעבודה במשק החקלאי, אבא שלי שימש כנהג המושב ובלילות נהג להוביל את התוצרת של המושב לשוק הסיטונאי. את תוצרת החלב היו מביאים בכדים גדולים למחלבה ביישוב. אני תמיד התנדבתי ללוות את החלב, כי שם חיכו לי סוכריות מזלמן, מנהל המחלבה.

לאחר לידתי, ההורים היו צריכים להמשיך ולעבוד במשק. אז מה עושים איתי? בונים לול סגור מעץ עטוף ברשת, מכניסים אותי ללול והולכים לעבוד. מי מהשכנים אשר נשאר בבית היה מידי פעם מעיף מבט ובודק שאני בסדר. כאשר הייתי צריכה לאכול, אבא היה דוהר על הפרד, ג'וני, ובא להאכיל אותי. אבא ולא אמא – מכיון שהוא דהר מהר יותר והיה לוקח לו פחות זמן להגיע אלי ולחזור לעבודה. הורי מספרים שיום אחד חזרו מהשדה ומצאו אותי "משוחחת" עם נחש צפע שזחל למרפסת. את ג'וני הפרד מאוד אהבתי. הוא היה שובב גדול. חדשות לבקרים היה בורח מהמשק לשדות והורי בעזרת השכנים היו לוכדים ומחזירים אותו.

תמונה 3
אבא והפרד ג'וני

כאשר גדלתי מעט היו הורי מושיבים אותי בתוך ארגז ירקות במרכז השדה בזמן עבודתם בו. על מנת שלא אהיה בודדה בארגז דאגו הורי לבן לוויה – גור כלבים. בגיל מאוחר יותר, 4-5 שנים, השתלבתי בעבודת המשק ותפקידי היה לאסוף ביצים בלול העופות. אהבתי לעשות זאת והתנדבתי לאסוף הביצים גם בלול של סבתי.

תמונה 4
אני וגור כלבים

אנחנו הילדים היינו צריכים לבדר את עצמנו ולדאוג לנו ולאחינו הצעירים. ההורים היו עסוקים בעבודה ובפרנסה ואנחנו בילינו את כל שעות היום לאחר הגן וביה"ס ברחוב (נא לזכור כי לא היתה טלוויזיה ו/או כל אמצעי בידור אחר). שיחקנו בתופסת, מחבואים, קלאס, הכנו "תערוכות" ופתחנו חנויות דימיוניות והכל תחת עינם הפקוחה של הילדים הגדולים יותר (בשנתיים או שלוש). בקיץ הגיע הכייף הגדול בדמות משאית עם ספסלי עץ אשר הובילה אותנו לחוף סידני-עלי (נוף ים) לבילוי בים. בקצה המגרש של ביתנו היתה חורשה קטנה ושם היתה נקודת איסוף להסעות לים ואני השתדלתי לא לפספס אף הסעה.

תמונה 5
אני על שפת הים בחוף סידני עלי

הרחוב כמובן לא היה סלול אלא שביל רחב חולי ובחורף בוצי . העגלות הרתומות לסוסים וכך גם מעט הרכבים שנסעו עליו, גלגליהם שקעו בבוץ ואז כל השכונה היתה עסוקה בלחלצם. ברחוב היינו פוגשים את הירקן שהיה מגיע עם סחורתו שהיתה מוצגת לראוה על עגלה קשורה לסוס, ירקן אחר שהיה מגיע לקנות ירקות ופירות ומוכר אותם בהרצליה, שם גם פגשנו את מוכר הקרח לארגזי הקירורת (לא היו מקררים העובדים על חשמל כפי שיש היום) וכמובן את מוכר הלחם השכונתי עם חמורו ועגלתו. כל "ביקור" שכזה היה אירוע משמעותי בחיינו, הילדים, שכל חיינו הסתכמו ברחוב שלנו מכיון שלא היו מכוניות לנסוע למקומות אחרים.

תופעה נפוצה בתקופה הזו היתה של עדרי כבשים ש"כבשו" את הרחוב. מאות כבשים עם רועיהם שנהגו להגיע לרעות בישוב ולאכול כל ירק, שיח ועלה ירוק. התושבים ניסו להניסם, אך המשימה היתה קשה.

תופעת טבע שהיתה נפוצה גם היא היתה הופעת נחילי הארבה אשר חיסלה את כל היבול בשדות. עם קבלת התראה על נחיל ארבה מתקרב, כל הישוב יצא לשדות מצוייד בסירים ובמחבתות על מנת להרעיש ולגרום להם להסתלק. כאשר נחיל ארבה התקרב השמים התקדרו וממש החשיך בשל הכמות הגדולה של מרכיבי הנחיל. המבוגרים היו מבוהלים ומודאגים ואנחנו הילדים היינו עליזים מכיון שהוטל עלינו לעשות הרבה רעש!!

בלילות, היו מסתתננים מגיעים לחצרות המשקים ומנסים לגנוב מכל הבא ליד: כלים חקלאיים, בעלי חיים, תוצרת חקלאית. כל לילה היו הגברים יוצאים למארבים על מנת למנוע כניסת המסתננים לישוב. אני זוכרת לילות בהם נשמעו הצעדים שלהם מחוץ לחלון חדרי, מסתובבים בחצר. הלילות הללו היו די מפחידים.

במושב חיינו עד שנת 1960 כאשר בשנה זו עברנו להתגורר בכפר שמריהו, ישוב שכן, בו אנחנו מתגוררים גם היום. אני יכולה לסכם את ילדותי במושב כילדות מאושרת מאוד. להורי זו היתה תקופה של עבודה קשה, קליטה והתבססות בישראל שממנה פרשו כנפיים והצליחו לבסס עצמם כלכלית. בסוף שנות החמישים אבי עבר לעבוד במשרד החקלאות כמדריך, התקדם ולמד (את התואר הראשון שלו באוניברסיטה עשה במקביל ללימודי התיכון שלי) ובסופו של דבר הקים חוות חקלאיות ברחבי העולם (פיליפינים, ניגריה, אקוודור, ברזיל ואפילו במצרים). בעת עבודתו נדרש להחליף את שמו הלועזי – טיבור רבס לשם עברי ובחר להקרא יגאל נתב. כך, בהיותי בת 12 הפכתי מיהודית רבס ליהודית נתב. אמי, עבדה מספר שנים כספרית ובסופו של דבר הצטרפה לעבודתו של אבי וביחד הם נסעו ועבדו ברחבי העולם.

לאחר שירות צבאי, נישאתי לשמוליק בעלי בשנת 1975, ונולדו לנו 3 ילדים אשר צירפו למשפחתנו 6 נכדים (אביגיל הבכורה) מקסימים.

תמונה 6
אני ובעלי בחתונה

 לאחר נישואינו, התגוררנו בירושלים, ניו-יורק ולונדון, ובסוף – חזרנו הביתה, לכפר שמריהו. למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, עיצוב פנים בניו-יורק ואדריכלות בלונדון וכיום אני מתכננת משרדים לחברות היי-טק וסטארט-אפ רבות. וכך, ממגורים ברישפון ללא רכב ואמצעי תחבורה אחר גם אני פרשתי כנפיים לעולם הגדול וחזרתי הביתה.

הזוית האישית

התכני היוותה הזדמנות לעבוד עם אביגיל ולספר לה על חלק מילדותי

מילון

מעברה
פירוש המילה מעברה היא ישוב זמני לעולים

ציטוטים

”"ילדות מאושרת היא נדבך חשוב ומהווה בסיס איתן בבגרותנו" “

הקשר הרב דורי