מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1951בהיותי בת שבע עליתי לארץ ישראל. הילדות שלי היתה מעט קשה כי אנחנו עלינו לארץ חסרי כל. בעירק היינו עשירים והשארנו הכול מאחורינו . שם היו לנו שומרי ראש ערבים ששיחדנו. שבוע לפני הטיסה לישראל הבחנתי בהתרגשות של הוריי, היה להם רכוש ענק שלא ידעו איך להסתדר איתו מפני ששלטונות עירק אסרו על היהודים לקחת איתם לארץ ישראל ולכן חלק מרכושם הם המירו בזהב וחלק בכסף ודאגו להעביר אותו לארץ, כשהכל מוחבא בחליפות ובסוליות של הנעליים.

כשהתחלנו להמריא היה קשה, פחדנו שהמטוס עומד להתרסק, אף פעם לא טסנו הייתה זו הטיסה הראשונה בחיינו והיינו בפחד נורא. תודה לאל הטיסה עברה בשלום וסוף סוף הגענו לארץ הנחשקת. כאן בארץ סבלנו מתת תזונה בגלל אוכל מועט שהיה מנת חלקינו, עם הזמן הממשלה פיזרה אותנו בערים שונות ואנחנו נשלחנו לעיר אשקלון. התקבצנו מכל הגלויות עם שפות שונות ומנהגים שונים. נקלטנו בבית הספר אראל כצנלסון. שם למדנו שפה אחת עברית.

עם השנים למדתי ועבדתי. נישאתי בגיל 22 למשה מוסבי שכינויו היה "מושיקו", משה נולד בשנת תש"ה (1944) בבגדד, בירת-עירק. משפחתו עלתה לארץ בשנת 1950 ומשה היה אז בן שש שנים בלבד. לאחר זמן מועט נתייתם משה מאמו. אביו השקוע בדאגות-פרנסה עזב את משה כשהוא חוסה בצל אחיו הגדול, רחמים. שם הוא החל לבנות את חייו במושב פטיש. הוא עשה את כל עבודות-השדה ליד אחיו ובאותה שנה נכנס לבית-הספר החקלאי "אשל הנשיא" ושם סיים את לימודיו. התפרנס מנהגות ובשעת הפנאי אהב לנגן בחליל. גם בספורט עסק וזכה לכמה פרסים בתחרויות. גויס לצה"ל בפברואר 1962 ושירת בחיל-הצנחנים. כתום תקופת השירות הסדיר שוחרר ונשאר נאמן למושב.

כעבור שלושה חדשים מנישואינו באה הקריאה לשירות-מילואים היה זה  ביוני 1967. זה קרה באחד הלילות בחצות, כאשר אני בחודש השני להריוני נשמעו דפיקות בדלת ביתנו, חיילים הביאו צו גיוס לבעלי מושיקו. בעלי הכין את תרמילו ואת חפציו .ובין רגע ראיתי אותו מסתכל על קירות הבית ואומר: "שלום בית מי יודע אם אני יחזור"? ובאותו רגע התחלתי להרגיש הרגשה קשה. בעלי הביא אותי להוריי ואמר לאבי: "שמור נא על אשתי ועל התינוק", כשידיו של בעלי שלובות בידי אבי . אבי מיד ענה  לו:" אל דאגה אשתך היא בתי ובנך הוא נכדי ובעזרת ה' תחזור אליהם בשלום" .

משה ירד לדרום הארץ להלחם בחזית המצרית. הוא נלחם שם בגבורה ובסיום הקרבות הוא נשלח צפונה. הוא היה אחד החיילים הראשונים שעלו לרמה הסורית, מקום שם המשיכו הסורים במלחמתם. המלחמה הייתה קשה מאוד נפתחו עלנו שלוש חזיתות גדולות מצרים, סוריה , וירדן . תפילותינו נשמעו בכל רחבי הארץ. התפללנו לשלום בנינו וניצחוננו. עם ישראל התאחד בתפילות, עזרה לקשישים ועזרה לחולים. מדינתנו הפכה למשפחה אחת גדולה. דאגנו לכל חייל באשר הוא כאילו הוא היה הבן או האח שלנו.  התחברנו זה לזה והלבבות נפתחו, הידיים חיבקו ודמעות של רגש חם צרבו את העיניים. הפכנו להיות עם אחד חזק ומאוחד המערכה ערכה כשישה ימים ולכן נקראת מלחמת ששת הימים.

המכתבים מהחזית הגיעו באיחור. גם אני חיכיתי בכיליון עיניים למכתב ממשה, אך שום ידיעה לא הגיעה אליי . יום יום המתנתי לאות חיים ממנו. עד שקיבלתי את המכתב המרגש ובו מספר מלים: "אם תלדי בן תקראי לו על שמי ואם תלדי בת שתיקרא  גם היא על שמי ".

את הבשורות המרות קיבלנו עם סיום המלחמה. בעלי משה מוסבי זל" נפל בקרב תל עזיזית שבסוריה. הוא השתייך לחיל-ההנדסה ובקרב שנערך מעל לגבעת-האם ברמת-הגולן נפגע כשהוא מבצע את משימותיו תחת אש צולבת וללא הרתעה. הוא עמד בגבורה במשימות כוח-הפריצה, אשר אליו השתייך, בנטלו על עצמו תפקידים בעלי חשיבות מכרעת במערכה. זה היה ביום החמישי לקרבות, ב- א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967).

משה הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. שמו הונצח ב"עולי מרחבים" של המועצה האיזורית מרחבים. שמו הונצח בספר "יד לנופלים – בני אשקלון".

לאחר שבעה חודשים ילדתי את בתי שנקראה על שם אביה, מאשה, ובזה קיימתי את הצוואה של אביה-בעלי משה. כיום בתי נשואה ואם לתשעה ילדים בעלה דיין והיא מורה לאנגלית ולחינוך מיוחד.

נישאתי בשנית ונולדו לי בן ובת. היום אני מוקפת באהבה ובכל הנדרש מילדיי ומנכדיי.

מושב פטיש: "פטיש הוא מושב בצפון הנגב ממערב לעיר אופקים והוא שייך למועצה אזורית מרחבים. המושב הוקם ב-3 במרץ 1950, ושמו כשם "חורבת פטיש" שמיקומה הוא ליד אופקים. תחילה הובאו למקום עולים ממצרים, אך אלו סירבו לרדת מהמשאיות. לאחר כמה ניסיונות נפל ליישב את המקום, אוכלס היישוב בחודש מאי באותה השנה על ידי עולים מחבל כורדיסטן אשר נאחזו במקום.

תשע"ה