מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של מזל יופי – קייטנה לישראל

מסע באנייה ובדיקת שוטרים לארץ ישראל

כשרק נולדתי המשפחה שלי רצתה לעלות לארץ ישראל כיוון שבמלחמת השחרור היו מהומות של מלחמת השחרור במצרים. ערבים באו ורצו להתנכל ליהודים, המצב עבור היהודים היה לא נעים. אבל אבא שלי לא רצה לסכן אותי כי הייתי עוד תינוקת, לכן הוא עלה לארץ עם שני אחי הגדולים – מורדי ועליזה. כשהם הגיעו לארץ ישראל ורצו להעלות אותי הגבול נסגר בינתיים ואני נשארתי במצרים.

כשקצת גדלתי, יום אחד הגיעו מדריכים להציל את הילדים ולהבריח אותם לארץ ישראל, אבל… היה אסור לנו להגיד שאנחנו נוסעים לארץ ישראל, אז אמרו לנו שאנחנו מפליגים לקיייטנה בצרפת. לפני שיצאנו לדרך, הגיעו שוטרים מצרים לבדוק אם אין לנו מסמכים שקשורים לארץ ישראל, שחס וחלילה לא נעלה באמת לארץ ישראל. היה לי ביד פתק עם הכתובת של אחותי עליזה שהייתה בארץ ישראל. כשהגיעו השוטרים המצרים לאנייה ידעתי שאסור שיראו שיש לי פתק עם כתובת של מישהו בארץ ישראל. לא ידעתי מה לעשות עם הפתק שהיה ביד שלי. העמידו את כל הילדים בשורה ובדקו אותנו. כשהתקרבו אלי השוטרים בלי לחשוב פעמיים פשוט הסתכלתי על הכתובת זכרתי אותה ובלעתי את הפתק.

כשהעלו אותנו לאנייה היינו כל החברים יחד וגם הייתי עם בן דוד שלי, אבשלום, ילד מאוד שובב. היינו ביחד כל הדרך. באנייה שרנו, הקריאו לנו סיפורים ושיחקנו במשחקים. אני זוכרת ששיחקנו משחק שאני מאוד אוהבת, "תיפסוני", משחק שבו עומדים בשתי שורות אחד מול השני, ובכל פעם ילד אחד יוצא ונוגע במישהו מהקבוצה השנייה ולאחר מכן בורח. המטרה של השני לתפוס אותו עד שהוא מגיעה חזרה לשורה.

מאוד אהבתי את כל משחקי הספורט, כל משחק הייתי משחקת. כמעט אף פעם לא אמרו לנו שאנחנו בדרך לארץ ישראל. כל הזמן הכניסו לנו לראש, שאנחנו בדרך לקייטנה בצרפת. כשסוף סוף הגענו לצרפת אמרו לי שאני קטנה מדי לעלות לארץ ישראל, אז נשארתי בצרפת עוד שנה עם בן דוד שלי אבשלום ובאנו אחר כך באנייה אחרת לארץ ישראל.

באנייה לארץ ישראל חליתי בשפעת, אבל המדריכים טיפלו בנו טוב מאוד. אני זוכרת מדריך אחד, שקראו לו יוסף, והוא היה תמיד משחק איתנו באנייה ומעביר לנו את הזמן. הוא היה מספר על הקיבוצים בארץ ישראל. כשהגענו לארץ ישראל סוף סוף בשנת 1949, הילדים צעקו: "הגענו לחיפה, הגענו לחיפה!" כשירדנו מהאנייה באו מדריכים של עליית הנוער – הגוף שהעלה את הילדים לארץ ישראל, ואמרו לי שאני אשאר באנייה ואשכב במיטה, אבל הם שמרו על הילדים האחרים. אמרתי להם בסדר, בסדר, אבל לא יכולתי לחכות. זכרתי שהבטחתי למדריכה לא לעלות למעלה.  קרה לי הרבה פעמים שיצאתי מהמיטה וחזרתי, יצאתי וחזרתי, אבל שמעתי הרבה אנשים שרים שהם הגיעו לארץ ישראל, בסוף נכנעתי ועליתי על הסיפון לראות את ארץ ישראל. כשהמדריכים ראו אותי הם כעסו ואמרו לי: "למה יצאת? את תהיי חולה עוד יותר", אמרתי להם: "אני מצטערת, רק רציתי לראות את ארץ ישראל". אחת המדריכות ירדה איתי והחזירה אותי למיטה. לפני שהבראתי התלבטו אם לקחת אותי לבית חולים, בסוף נשארתי.

לקחו את כל הילדים עשו לנו סוג של ריסוס נגד כינים, קילחו אותנו ואחר כך הלבישו אותנו בבגדים חדשים. הייתה מטפלת והיה מדריך שהזמינו משאית של הקיבוץ כדי לאסוף את הילדים. עלינו למשאית ומשם נסענו לקיבוץ גבעת השלושה ושם גדלתי והתחנכתי והכרתי את בעלי אבנר שנולד בקיבוץ.

קישור לשיר "שני אורחים" – מלים: שמואל בס – לחן: מרק לברי – הלחנה : 1946 – ביצוע: חבורת רננים

קישור לשמיעת השיר

מבצעים את השיר – חבורת רעננים מבצע שמואל בס. זהו שיר שכל יום כמעט היינו שומעים. השיר מדבר על יונים: יון ויונה. אני אוהבת את השיר ובחרתי בו כי אני מאוד אוהבת חיות וציפורים ופעם שהייתי יוצאת החוצה ידעתי לזהות כל ציפור. עכשיו אני רואה את היונים ואני נזכרת ושרה אותו. אני אוהבת את הכל: הקצב מאוד נעים והמילים מדברות אלי ובמיוחד את החליל.

הזוית האישית

סבתא מזל: נהניתי מאוד לשמוע אנשים אחרים ולהיזכר בעבר שלי ולהיות עם הנכדה שלי.

סתיו: שמחתי מאוד להיות עם סבא וסבתא וללמוד על העבר שלהם ושל אנשים אחרים.