מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קיבוץ גלויות בשכונה

יפה ויובל
הוריי דינה ושלמה כהן
הילדות במעברה בשנות ה-60

שמי יפה נולדתי ב-25.6.60 למשפחה מרוקאית אשר עלתה ממרוקו בשנת 1955. לאימי קראו דינה ולאבי שלמה ממשפחת כהן. אבי היה מפונק מאוד במרוקו. ההורים שלו לא רצו שיעלה לארץ ישראל כי לא היה פה ממש כלום. במרוקו היה להם הכול כולל חיי חברה פעילים עם הרבה חברים, בתי קולנוע ובתי תרבות. כאשר עלו לארץ גילו שפה יש רק שממה ועבודה קשה.

עם הגעתם לארץ העבירו את המשפחה ישר למעברה שבקסטינה שם חיו הוריי ואחיי כשנתיים. החיים היו קשים. משפחתי הגיעה ממקום שהיה להם הכול למקום שלא היה להם כלום. אמי באה לארץ עם 6 ילדים. אחותי הגדולה שמחה, האח הגדול עמרם אחותי מרגלית, אחי דוד, אחי יעקב ואחי שמעון שהיה ממש תינוק. לאימא שלי היה קשה כאן והיא רצתה לחזור למרוקו שם חייה כמו מלכה. היה קשה לחיות במעברה עם העכברים, הג'וקים ומיני חרקים שונים.

כעבור שנתיים, בשנת 1963, עברנו לגור בצריפים במעברה בראשון לציון בשכונת רמת אליהו. השירותים היו מחוץ לצריף ומקלחות עשינו אולי רק פעמיים בשבוע בתוך גיגית. לא  היו מים חמים בחורף. החורפים היו קשים קור כלבים במשך כל היום ובקיץ חום עז שפשוט היה בלתי נסבל. אבי התעקש להישאר כאן. הוא התחיל לעבוד בחברת "סולל בונה" שהייתה אז החברה הגדולה ביותר בארץ לבניית בניינים. מקץ חמש שנים אחרי שאמי ילדה פה עוד שני בנים, את אחי  ציון ואחי דניאל אני נולדתי. קראו לי יפה מפני שנולדתי אחרי שישה בנים. אמי ואחותי הגדולה שמחה היו בהריון באותו הזמן במעברה. כעבור שנה נולדה רותי אחותי הקטנה.

לאחר כשנתיים בשנת 1965 עברנו לבניינים שבנו בשכונת רמת אליהו השמחה הייתה גדולה. לעבור לבתים שעשויים מבלוקים ולא לגור בבית מעץ היה מאוד משמח. הרחוב שעברנו לגור בו בבניינים היה רחוב אנילביץ' על שם איש  עשיר שתרם כספים לבניית בנינים גבוהים שהייתה בתקופה זאת. היו צריכים לבנות עוד בנינים כדי לשכן בהם את כל העולים החדשים שגרו  במעברה בשכונת רמת אליהו. את אחותי הגדולה שכבר הייתה נשואה שיכנו בבניין ממש לידינו כדי שנוכל לעזור אחת לשנייה. אחותי מרגלית שהייתה גם  נשואה נשארה לגור במעברה עוד כשנתיים כי לא היו יותר דירות. היא חיכתה  עד שיסיימו לבנות. לאחר שעזבנו את המעברה הרסו את כל הצריפונים כדי לבנות בנינים נוספים. אני עצמי נולדתי במעברה בקסטינה ואחותי הקטנה רותי נולדה כבר במעברה בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון.

החיים היו למיטב זיכרוני קשים מאוד. מהיום שאני זוכרת את עצמי הייתי צריכה לעבוד ולעזור תמיד לאמי אם זה בכביסות (לא היו מכונות כביסה), בבישולים ובניקיונות. כעבור שנתיים עברנו לגור בבניינים חדשים שהיו מוכנים לאכלוס בשנת 1963. זאת הייתה שמחה מצד  כל האוכלוסייה שחייה במעברה. זה נקרא לוקסוס כך אני זוכרת את השם שנתנו לבניינים. כל האנשים שגרו במעברה עברו אליהם.

הבנייה והמעבר היו עבור אנשי המעברה שמחה גדולה מצד כל התושבים שגרו במעברה.

בתור ילדה שגדלה עם 6 אחים גדולים התנהגתי כמו בן, טיפסתי על עצים וניצחתי את הבנים בכל המשחקים ששיחקנו. אני ובן אחותי ששמו שמעון אנחנו בני אותו גיל. אוהבת אותו כמו את אחי. מגיל 3 בגן העירוני ועד כיתה ט' למדנו ביחד. למדנו בבית הספר היסודי "איתמר" שבשכונת רמת אליהו שהיה ברחוב אנילביץ' שבו גרנו. אמו של שמעון שהיא אחותי הגדולה שמחה הייתה כמו אימא שלי לאספות הורים באה גם בשבילי. כשהיו טיולים שנתיים ביקשה מאבי שירשה לי לצאת כי הוא תמיד לא הסכים. לפעמים בטעות קראתי לה אימא. עד עצם היום הזה אני מתייעצת אתה בכל דבר שאני צריכה.

בבניין שגרנו בו היו שכנים מכל התפוצות היו אשכנזים ניצולי שואה, פולנים, עירקים, פרסים, תימנים, מרוקאים והודים. הדבר  היפה ביותר היה שלכל משפחה היו ילדים בני אותו גיל כמונו. שיחקנו הרבה ביחד ואף אחד לא נשאר מאחור לבד.

החגים היו חגים עם הרבה שמחת חיים. בפורים כל אחד תפר לעצמו תחפושת. לאימא הייתה מכונת תפירה ידנית נהדרת וכל מה שביקשנו הייתה תופרת. סוכות היה החג האהוב עלי מפני שישנו  בסוכה כל שמונת הימים. פסח היה החג הפחות אהוב עליי מפני שמרוקאים הם חולי ניקיון. כל תושבי הבית יצאו החוצה כדי שאפשר יהיה לנקות. היום אני יכולה רק לצחוק על זה. אחי דניאל  אשר גדול ממני בסך הכול בשנה וחצי שמר עלינו תמיד.

כאשר הסתיים חג הפורים התחיל שיגעון הניקיון. כל דיירי הבניין כולם בלי יוצא מן הכלל היו עסוקים רק בניקיונות. הבניין היה מבריק.

בשנת 1974 סיימנו שמעון ואני את בית הספר היסודי ובשנת 1975 עלינו לתיכון. הרגשנו ממש בוגרים. בית הספר התיכון נעמ"ת אליו הלכתי ללמוד היה בנחלת יהודה בראשון לציון.

כאשר סיימתי את בית הספר יסודי בכיתה ח' הייתי צריכה לבחור ללכת לבית ספר מקצועי או להמשיך לבית ספר ריאלי. אני החלטתי ללכת לבית הספר נעמ"ת ללמוד תפירה ועיצוב אופנה. אהבתי מאוד לתפור בגדים ולעצב אותם לאנשים. באותה תקופה הייתה גם אפשרות לעבוד אחרי הצהריים במתפרה של תיקים בעיר כך  הרווחתי גם כסף וגם ניסיון בתפירה. בגיל 17 הכרתי את בעלי לעתיד, עזריאל דוד. נולדו לנו 5 ילדים ארבע בנות ובן אחד.

מילון

לוקסוס
הטוב ביותר

ציטוטים

”לא לקחת את הכל כמובן מאליו“

הקשר הרב דורי