מאגר סיפורי מורשת

שמי סימי גבאי, נולדתי במרוקו להורים אליהו וסוליקה אסרף, בעיירה אמסמז. עליתי לארץ בשנת 1954.

כיום אני בת 69. אני אחות ל 5 אחים ואם לשישה ילדים מופלאים ול- 22 נכדים.

מתיחות בגבול לבנון

בזמן המתיחות בצפון "חיזבאלה" ירה קטיושות ללא הכר מדי לילה על קריית שמונה, ובתוך זה סבתא סימי הייתה בהריון + 4 ילדים קטנים.

באחד הלילות נורו שמונה עשרה קטיושות אל השכונה שסבתא גרה בה, מסביב לבלוק שגרה בו, וכל הבית רעד כמו עלה נידף ברוח וכל הזכוכיות של הבית כולל כלי זכוכית – חלונות, תריסים – הכול נשבר והתפרק. סבא משה היה בעבודה וזה היה בשתיים לפנות בוקר.

כל השכנים בקומה של סבתא ידעו שסבתא לבד בבית והיו מורגלים להיכנס אליה בזמן קטיושות ולעזור לה לקחת את הילדים לחדר המדרגות, כשכל שכן מרים ילד ומוציא אותו לחדר המדרגות.

עברנו לילות קשים ביותר, מספרת סבתא, הילדים היו מפוחדים מכל רעש קטן שהיו שומעים, הם היו מרטיבים בלילה מרוב פחד, וכך נמשך המצב במשך שנים.

בנוסף, באחד הימים – זה היה בפסח – לא הספיקו כל הצרות עם הקטיושות, הייתה כניסה של מחבלים לבלוק הסמוך לבלוק של סבתא ורצחו את חברתה ואת שלושת ילדיה (משפחת שיטרית, פאני ושלושת ילדיה). בנוסף נרצחו עוד חמישה עשר איש בשני הבלוקים הסמוכים, באכזריות, על ידי שני מחבלים שחדרו מלבנון. מרוב צער וכאב לא יכולנו להישאר ולגור בשכונה הזאת ברחוב יהודה הלוי בקריית שמונה.

חיים לא נורמליים

במשך הזמן חזרנו לקריית שמונה, אבל הסכסוך בינינו לבין לבנון המשיך להטריד אותנו ולהרוס לנו את סדר היום בכל תחום. הקטיושות המשיכו ליפול בכל רחבי העיר ולצערנו הרב התחילו לגבות קורבנות מדי לילה ויום.

לא יכולנו להתנהל בצורה נורמלית וקיבלנו סיוע מאנשי מקצוע כמו הפסיכולוג – מולי להב – וקבוצת בעלי מקצוע עם כלים מתאימים לטיפול בנו ובילדינו לעבור את הטראומות שהמצב חרט בנו.

בזמן ההפגזות בעלי, משה גבאי, עבד כמנהל במאפיית "לחמינו" ואני כמובן נשארתי בבית עם 4 ילדים קטנים והייתי בהיריון מתקדם, לבד ברוב הפעמים, היות והעבודה של בעלי במאפייה נעשתה בלילות.

לכן, למזלי כל השכנים ידעו שברגע נפילת הקטיושות הם מתפרצים אליי הביתה וכל אחד מהם דאג להוריד את אחד הילדים ולרוץ איתו למקלט, וכך יכולתי לתפקד בקושי, עם כל הדאגה והפחד והברכיים הרועדות שלי והבכי והצעקות מסביב. למחרת, אחרי כל הלילות שעברו עלינו, בבוקרו של יום היו מגיעות הבשורות הקשות על הנפגעים בנפש וכל התושבים ללא יוצא מן הכלל ליוו את הקורבנות לקבורה. וכך המשכנו במשך תקופה ארוכה, ללא סדר יום, פשוט התפללנו שלא יהיו פגיעות בנפש.

השלמנו עם כל הפגיעה ברכוש, בין היתר היו לי הפסדים בעסק שהוא "סלון כלות", מאחר והמקום נפגע בחלקו וכמובן שהיו הרבה ביטולים של כלות שעברו עם כל האורחים לחגוג את חתונתם בטבריה או בראש פינה או בנהריה.

באחת הפעמים נשיא המדינה הגיע לאחת החתונות כדי לעודד את התושבים במקום.

ניסים רבים

ברוב המקרים נעשו לנו ניסים אין ספור. באחת הפעמים הזכוכיות בבית התנפצו וכל הזכוכיות מהחלון נפלו על מיטת התינוק שלי וברוך השם הוא לא נפגע, פשוט מיהרנו לנקות מעליו את הזכוכיות. למרות הבהלה והצרחות שלו התברר לשמחתנו שהוא לא נפגע.

בתקופה הזאת נהגנו לפחות בשבתות להתארח אצל קרובי משפחה במרכז הארץ. באחת הפעמים, בעודנו בתל אביב אצל גיסתי סימי, הייתה פגיעה של קטיושה ישירה בחדר הילדים דרך החלון של התינוק שלי, וכמובן זכינו בנס נוסף.

כאשר התרבו הלילות והימים בהם הופגזנו כמעט ללא הפסקה, המשפחה במרכז הארץ התחננה בפנינו לעבור לגור אצלה בתל אביב עד שהמצב יירגע, אבל המצב לא נרגע. ואכן, עברנו לגור בתל אביב ולאחר זמן מחוסר הסתגלות, חזרנו לצפון וקנינו משק במושב דישון שבו אנו גרים עד היום.

אבל הכאב של כל מה שהתרחש בזמנו לא עוזב אותנו ואת ילדינו עד היום הזה. בתקווה שזה יגמר ונדע ימים טובים יותר בצפון ובארצנו האהובה.

הזוית האישית

סבתא: היתה לי חוויה מיוחדת במינה. בגלל המרחק הגאוגרפי ביני ובין נכדתי הפעילות בבית הספר חיזקה את הקשר בינינו. הכרתי ילדה עם נשמה גדולה, מלאכית שאני אוהבת אותה בגלל הסבלנות, החיבוקים והאהבה. בכל התהליך זכיתי להכיר אנשים נפלאים, מלח הארץ, עם סיפורים מיוחדים ומרגשים. זכיתי להכיר ילדים טובים, מנומסים, בהובלת מורה מיוחדת במינה. מאושרת שיש לי נכדה כזו מקסימה ומאחלת לה שתמשיך להיות דוגמה לסובבים אותה.