מאגר סיפורי מורשת

תמונה זו צולמה לפניי 100 שנה. מופיעים בה סבא וסבתא שלי מחופשים. התינוקת היא אמי. (כאן היא בת שנה). אלה סבא וסבתא שלי כפי שאני זוכר אותם.

סבא זיגמונד וינטר (WINTER) וסבתא פרידה לבית גלר (GELLER). סבא נולד באוקראינה למשפחה של סוחרים בחלב ומוצריו. סבתא נולדה גם היא באוקראינה למשפחה של תלמידי חכמים, אך גדלה בגרמניה בעיר גלזנקירשן (gelsenkirchen), שם נולדה אמי.

אלה הורי אבי שלא הכרתי. הם נספו בשואה בגטו קרקוב.

סבתי אירנה פריי לבית ברנדשטטר (BRANDSTADTER). היא נולדה בפולין למשפחה של סופרים ומשוררים. סבי וולף פריי (FREY) נולד בפולין. הם התפרנסו מחנות סידקית בקרקוב, פולין

אלה הוריי בשנות ה- 20 לחייהם (בתמונה) אמי שרלוט וינטר נולדה בגלזנקירשן גרמניה בתאריך 30.10.1918. כשהייתה בגיל 6 עברה המשפחה לגור בפריז, צרפת. אמי קיבלה חינוך צרפתי. אמא נפטרה בתאריך 22.9.2009 כשהיא בת 91. הם קבורים זה בצד זה בבית הקברות ברמלה.

אבי יעקוב (ז‘ק) פריי נולד ב1.3.1914 בקרקוב פולין. הוא קיבל חינוך יהודי ופולני ובזכות זה דיבר הרבה שפות. בנעוריו הצטרף לתנועת נוער ציונית והוא הפך להיות ציוני נלהב. אבא נפטר חודשיים לפניי אמא בתאריך 14.7.2009, כשהוא בן 95.

נולדתי בצרפת ב 10.11.1943 בזמן הכיבוש הנאצי. הורי חיו במסתור מהנאצים ועוזריהם אצל משפחה צרפתית, שהייתה להם אכסניה קטנה והם הסכימו לשכנם במחסן בחצר האכסניה.המיסתור היה בפרברי פריז, שם החיפושים של הנאצים אחרי יהודים לא היו כל כך חמורים. הורי הסתתרו יחד עם משפחת אמי, הוריה ושלושת ילדיהם.

כשנולדתי קיבלתי 2 שמות בעברית ו2 שמות בצרפתית. בצרפתית ARMAND RICHARD וכולם קראו לי RICHARD. בעברית יצחק צבי על שם 2 סבים, אחד של אמא ואחד של אבא.

זה הטלאי שהיהודים בצרפת היו מחויבים לתפור על הבגד שלהם. המילה JUIF בצרפתית פירושה יהודי. הטלאי הזה  היה של הוריי והוא שמור אצלי.

הטלאי הצהוב

אמי שרלוט וינטר נולדה בגלזנקירשן גרמניה ב30.10.1918. כשהייתה בגיל 6 עברה המשפחה לגור בפריז, צרפת. אמי קיבלה חינוך צרפתי.

אבי יעקוב (ז‘ק) פריי נולד ב1.3.1914 בקרקוב פולין. הוא קיבל חינוך יהודי ופולני ובזכות זה דיבר הרבה שפות. בנעוריו הצטרף לתנועת נוער ציונית והוא הפך להיות ציוני נלהב.

לקראת הלידה אישפזו את אימי בבית חולים בפריז ,שם יילדה אותה רופאה יהודיה אימי היתה מאד זהירה ולמחרת הלידה החליטה לעזוב יחד איתי .היא יצאה בעזרת אחותה ז'נט שבאה לקחת אותה וביחד יצאו דרך היציאה האחורית של בית החולים.בכניסה הראשית נכנסו חיילים נאצים באותו זמן לחפש יהודים ולקחו איתם את הרופאה שיילדה אותי.היא לא חזרה מעולם.

כשחזרנו בשלום למיסתור התגלתה בעיה חדשה. לאימי לא היה חלב להניק אותי כי היא סבלה כמו כולם מרעב במשך למעלה משנתיים. הימים היו ימי מלחמה ואספקת המזון היתה מצומצמת. ליהודים היתה בעיה יותר חמורה כי כל יציאה מהמסתור הייתה מסוכנת.

לא היה מה לתת לי לאכול.למזלי לא הייתי תינוק רעבתן והסתפקתי במה שנתנו לי: מים שבתוכם הירתיחו גזר….זו הייתה תזונתי היחידה בחודשים הראשונים לחיי. גם לא מלו אותי כי לחפש מוהל בתקופה כזו היה מסוכן מאד. עשו זאת כשהייתי בן כמעט שנה אחרי שחרור פריז מהכיבוש.

אחרי השחרור החיים חזרו לאט לאט לשגרה. הורי אימי חזרו לדירתם במרכז פריז והורי עברו איתי לדירה קטנה בפריז בקומה חמישית בלי מעלית. שם נולד אחי זאב כשהייתי בן 4 .אני זוכר את אימי עולה 5 קומות  עם תינוק על הידיים , עם הקניות וילד שובב (אני).

המשפחה היתה מאד מלוכדת. היינו נפגשים עם משפחת אימי באופן קבוע לביקורים ולארוחות משפחתיות. הייתי נכד בכור וכולם פינקו אותי וקנו לי המון צעצועים. מכיון שהייתי   ילד מאד סקרן, הייתי מפרק אותם כדי להבין איך הם עובדים. עד היום יש לי צלקת באצבע  מאוטובוס צעצוע שהיה עשוי מפח חד שפצע אותי.

בסדר פסח לימדו אותי לשיר את "מה נשתנה" כשהייתי בן 4, העמידו אותי על כסא ושרתי בלי אף טעות. אמי החליטה שאני מוכשר למוסיקה ושלחה אותי לשיעורי פסנתר ושירה. בגיל 6 שלחו אותי לבית ספר שם לימדו אותי לקרא לכתוב ותרגילי חשבון גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בכיתה א 'לא היו לנו מחברות אלא לוחות שחורים מאבן והיינו כותבים עליהם עם גיר. בגלל הגיר שהיה צובע לנו את הבגדים בלבן. לכל ילד היה סינר שהגן עליו מהלכלוך. המורים היו מאד חמורי סבר. מעולם לא חייכו ועונשים גופניים היו דבר שבשגרה. סטירות לחי, משיכות בשיער או באוזניים, מכות עם סרגל על האצבעות….

היום אני יודע שאנשי החינוך וההורים בתקופה הזו היו בטוחים שכך צריך לחנך ולגדל ילדים.

במאי 1952 עלינו ארצה באנייה נגבה. עגנו בנמל חיפה ושם חיכה לנו דוד הנרי ולקח אותנו לדירתנו הראשונה בנהריה. אני זוכר שכשיצאתי מהמונית, הריח הראשון שהרחתי של ארץ ישראל היה הריח החזק של אלת המסטיק. חצי שנה לאחר מכן עברנו לדירה בקריית ביאליק. גרנו בדירת שיכון קטנה של חדר וחצי גרנו בסמטת כנען 6. כאן אני מצולם עם הכלבה הראשונה שלי לאסי.

בשנת 1955 עברנו לגור בירושלים ושם למדתי בבית ספר ‘בדרום‘’ בירושלים חגגתי את הבר מצווה בבית כנסת ‘’אוהל רבקה‘’. בשנת 1957 עברנו לגור ברמלה ושם גמרתי כיתה ח', ואחריי זה לתיכון. בכיתה ח' הלכתי לחוג קליעה במסגרת הגדנ"ע.

בשנות נעוריי אהבתי מאוד את מקצוע התעופה והצטרפתי לגדנ"ע אויר. שם בנינו טיסנים והעפנו אותם. אחר כך הייתי מדריך טיסנאות. ואחריי זה בגיל 16 הייתי בקורס דאיה בעין שמר ושם למדתי לטוס על דאונים. הטסתי לבד דאון בגיל 16.

שנה לאחר מכן בגיל 17 הייתי בקורס טייס של הגדנ"ע שם לימדו אותנו לטוס על פייפר, במנחת של כפר סירקין. הטסתי פייפר לבד וקיבלתי כנפיי טיס של הגדנ"ע. בשנות ה-30 לחיי חזרתי לתחביב הדאייה. יחד עם ארבעה שותפים קנינו את הדאון הזה והיינו טסים עליו ממנחת מגידו. זאת הייתה חוייה נפלאה לטוס כמו ציפור.

עד כאן סיפורו של סבא צביקה

המצגת של סבא צביקה

הזוית האישית

הנכד סער: אני נהנתי מהעבודה עם סבא ולמדתי הרבה דברים חדשים עליו ועל המשפחה שלנו.

סבא צביקה: הישיבה והעבודה המשותפת מהדקת מאוד את הקשר ביננו. למרות שתמיד היה ביננו קשר טוב זה התהדק עוד יותר בעקבות העבודה המשותפת הזו.