מאגר סיפורי מורשת

בית אבי

נולדתי בשנת 1948 בהונגריה, בעיר- סומבטהיי  szombathely (פירוש השם: שבת). עיר זו נמצאת בצפון מערב הונגריה. נולדתי להורים שורדי-שואה.

אבי, שלמה – מאיר ווזנר, היה ילד שישי מבין 8 ילדים, במשפחה אורתודוקסית שהתפרנסה ממסחר. סבי, יוחנן ווזנר, נפטר טרם עת, וסבתי המשיכה לפרנס את המשפחה בניהולה את חנות הבדים והסדקית שברשות המשפחה. אבא  היה יליד- 1910 , ואחרי לימוד בישיבה רכש את מקצוע "הפרוונות" בבודפשט, עיר הבירה של הונגריה.

אבי התחתן עם אלה – גבריאלה לבית ברזניץ. לזוג נולדו שני ילדים: הבכור – יוחנן, נולד ב- 19.5.1935 והשנייה – מריקה, שנולדה ב- 3.6.1938. עם כניסת הגרמנים להונגריה, במלחמת העולם השנייה, אבא נלקח, כמו רב הגברים היהודים הצעירים, למחנות כפייה, שם הועסקו בתנאים קשים מנשוא, בעבודות כמו בניית כבישים, פינוי הריסות, גילוי מוקשים וכדומה, בתנאי קור, רעב, פחד, חוסר ביטחון מינימלי וחוסר ודאות תמידית. יתר בני המשפחה, נשים ילדים ומבוגרים נשארו בעיר בינתיים, כשתנאי חייהם הולכים ונעשים קשים יותר ויותר. ב- יז' בתמוז  שנת 1944, סבתי יפה שינדעל ווזנר לבית ברויאער, אמו של אבי, נלקחה עם בנותיה, כלותיה ונכדיה למחנה השמדה אושוויץ, שם נרצחו רובם והושמדו. ביניהם כמובן גם אשתו של אבא, אלה- גבריאלה, ושני ילדיו, יוחנן ומריקה בני ה-9 וה-6.

בית אמי

אמי, רבקה ווזנר לבית פרידמן, נולדה בשנת 1918, השלישית מבין- 5 ילדים. לאביה, סבי, היה עסק של חומרי בנייה, ואמי עם התבגרה עבדה אתו שם. עם תחילת המלחמה נלקחו אביה ואחיה למחנות כפיה שונים, הסבא- מאיר פרידמן ובנו הצעיר, נעלמו, נספו כנראה, ומעבר לכך לא ידועים פרטים נוספים. אמי עם אמה, יפה פרידמן לבית גרוס, ואחותה עם שני בניה הקטנים נלקחו ממחנה אחד למשנהו ושרדו את השואה. עם תום המלחמה, חזרו הניצולים איש איש לעיר מולדתו בתקווה למצוא את ביתם ומשפחתם. לחרדתם גילו שרוב משפחתם נספתה והם היו בין הניצולים היחידים. אבי גילה שנוסף לאמו אחיותיו ושני אחיו הצעירים גם אשתו ושני ילדיו נרצחו בזוועה. אחרי המלחמה הגיעו לעיר יהודים נוספים שחיפשו את בני משפחתם שנעלמו. שם הכירו אבי ואמי ונישאו בשנת- 1946 בחתונה כפולה עם דודי, אח אמי, מנחם פרידמן, שנשא לאשה את אינקה, שהם בעצם עשו את ההכרה בין הורי.

ילדותי בהונגריה

אני נולדתי בתאריך 11.1.1948, בת יחידה להורי. אבי היה פרוון במקצועו, וחנות הפרוות שלו הייתה צמודה לדירה בה התגוררנו. הונגריה הייתה תחת שליטה קומוניסטית באותה תקופה, והורי רצו לעלות לארץ, להצטרף לבני המשפחה שכבר הגיעו קודם. הם לא רצו לחיות בארץ אשר סייעה בהשמדתם של יהודים שגרו בקרבם. הם הגישו בקשות לעלייה ארצה, אך נתקלו בסירוב השלטונות 3 פעמים. באוקטובר 1956 ההונגרים התמרדו נגד השלטון הסובייטי והיה כאוס גדול שכתוצאה מכך השמירה בגבולות הייתה רופפת, דבר שאפשר לתושבים רבים ביניהם יהודים רבים לברוח דרך הגבול באופן לא חוקי.

הבריחה מהונגריה והעליה לארץ

גם משפחתי, הורי איתי ועם שני אחי – אבי ומשפחותיהם עם משפחות יהודיות נוספות, ברחנו מהעיר בה חיינו. עלינו על רכבת ונסענו עד לתחנה קרובה לגבול עם אוסטריה, שם ירדנו ופגשנו מדריך אשר העביר אותנו את הגבול. זה היה ליל חורפי קר, עם בוץ ושרידי-שלג ושלוליות ואנחנו עלינו הרים וירדנו גבעות עד שהגענו ועברנו לשטח האוסטרי. לא היינו הפליטים היחידים כמובן, והתושבים עם או בלי עזרת השלטונות הכינו לפליטים מקומות מקורים עם שתייה חמה וסנדוויצ'ים, עם אפשרות להפשיר מעט וליבש את הבגדים. זכור לי מאותו לילה, שהגענו למעין צריף. מקומות לינה הוצעו לאנשים באסם, והיו גם אנשים שאירחו ללילה אימהות עם ילד, כמו שהיה במקרה שלנו. משפחה לקחה אותי עם אמי לישון בביתם. המעט שזכור לי מכך, שאמי רחצה אותי או ניקתה את בגדי מבוץ, והבגדים יובשו ליד התנור. למחרת הועברנו עם אוטובוסים לווינה, שם שוכנו בבית-מלון. היינו בווינה כשבועיים, עד שהוסדרה עלייתנו ארצה באנייה איטלקית. זכורה לי לטובה פעילות הג'ואינט (joint), ארגון יהודי אשר סיפק לכל פליט, בגדים להחלפה, וכנראה שגם מימן את השהות הזמנית מבחינת לינה ומחיה. אבל זה תחום שאני לא בקיאה בו, אלא מבוסס על זיכרונותיי כילדה בת קצת פחות מתשע.

ההתיישבות בארץ

הגענו לארץ, לנמל-חיפה ב- 12.12.56. אח אמי, מנחם פרידמן חיכה לנו עם הגיענו, ולקח אותנו, את הורי ואותי, לביתו בזיכרון- יעקב. גרנו בבית דודי ודודתי, יחד עם סבתא יפה, ועם שני ילדיהם, אסתר ומאיר, תקופה של- 8 חודשים. אני התחלתי ללמוד בכיתה- ג' בביה"ס הממלכתי- דתי שם. זכורה לי החוויה לשבת בכיתה ולא להבין מילה מן הכתוב על הלוח. ידעתי לקרוא אבל  אותיות דפוס בלבד. אותיות כתב לא היו מוכרים לי עדיין. כך שבשלב הראשון, התחלתי להעתיק את אשר על הלוח לפי הצורות של האות, ללא להבין מה משמעותן. אבל מהר מאד למדתי, כשאני  מקבלת עזרה מתלמידה מן הכיתה שהמחנכת ביקשה אותה לבוא אלי הביתה, כדי לעזור לי, גם היו שני בני-דודי שיכולתי לשאול אותם במקרה הצורך. על כל פנים, ההתאקלמות שלי הייתה קלה וחלקה. אבי בינתיים חיפש במה יוכל לעבוד לפרנסה, כיוון שמקצועו כפרוון לא נראה רלוונטי לאקלים כאן. אחרי ניסיונות במספר עיסוקים, התבקש ע"י מכרה לתקן מעיל פרווה שלה, שגרם לאבי ולדודי להבין, שהוא צריך לעסוק במקצועו, וכך היה. הם מצאו מקום בחיפה, שכרו אותו ואבא פתח חנות לפרוות בחיפה, שם עבד עם אמי. בתחילה גרנו ברכסים ובהמשך עברנו לגור בדירה שהורי רכשו בחיפה. שם למדתי ביסודי, בביה"ס- "עציון". בהמשך, סיימתי את לימודי התיכון, במגמה ספרותית בביה"ס הריאלי. תוך כדי הייתי בתנועת בני-עקיבא, חניכה ובהמשך מדריכה, כשאני נהנית מחיי-חברה מפעילויות בתנועה ובהרבה טיולים ומסעות בשבילי הארץ.

משפחתי ועבודתי

בגיל 18 הכרתי את מי שהפך לחברי ועם הזמן לבעלי ואבי ילדינו. תחום העניין העיקרי בלימודי היה כל מה שקשור לאמנות. נראה לי, שזה היה התחום שהייתי חזקה בו במיוחד. עם הזמן למדתי אמנות והוראת – אמנות, ובמשך שנים רבות לימדתי ציור ואמנות בבתי-ספר שונים. אהבתי את העבודה ואת הקשר עם התלמידים ועסקתי בכך שנים רבות. אני אוהבת את הקשר עם בני אדם ואת תחום האמנות, כך שהעבודה נתנה לי סיפוק רב. עם הזמן התחלתי ללמוד טיפול-באומנות, ועם סיום למודי עבדתי כמטפלת באמנות בעיקר עם ילדים. עבדתי עם כיתות-מקדמות שנים מספר, וב-21 שנה האחרונות לעבודתי, עבדתי במחלקת הילדים בבי"ח שערי-צדק בירושלים, שם עבדתי עם ילדים בכל הגילאים, שהיו מאושפזים בגלל מחלות שונות, או הגיעו לביקורת תקופתית או לביצוע פרוצדורה כזאת או אחרת. העבודה הייתה מעניינת ומאתגרת, והיה בה שילוב של שני התחומים הקרובים אלי- אמנות ובני-אדם. תוך כדי עבודה ומשפחה, התמדתי גם ביצירת אמנות שלי עצמי, ואני מציירת ומפסלת כל השנים, והצגתי כמה תערוכות באמנות.

מדגם קטן ממגוון יצירותיי:

הזוית האישית

יאיר דרור מביא את סיפורה של שפרה.