מאגר סיפורי מורשת

קורות חיים – אפיזודות

נולדתי להורי, מרים לבית שובה וארנסט ספירא, בשנת 1943 בפתח תקוה בישראל. אבי,  היה אורתופד כירורג. הוא סיים את חוק לימודיו בבית הספר לרפואה בפראג, שם גם שימש כרופא בכיר וכמרצה בחוג לפיזיותרפיה. אחת מהתלמידות בחוג הייתה אמי שם הכירו. אבי גויס עם עוד מספר חברים, רופאים יהודיים על ידי משלחת שהגיעה לפראג מארץ ישראל, בשליחותו של דוד בן גוריון.

בשנת 1938 ערכה קבוצת הרופאים סיור בפלסטין ושבה וחזרה לאירופה לאחר מספר ימים. בעת שהותו בתחנת הרכבת בווינה קרא בעתון על כניסתו של הצבא הגרמני לאוסטריה.

בשל “התרעות חמות” שהגיעו לאבי מ"יודעי דבר", חבריו למחלקה בבית החולים, הצליחו הורי לעזוב את פראג ברכבת האחרונה ולצאת מן העיר בדרכם לישראל. הוריו, טרזה וגוסטב ספירא נשלחו על ידי הנאצים זמן קצר לאחר מכן לטרזיינשטאדט ומשם למחנה השמדה. דבר מותם של סבי וסבתי הגיע בעקיפין במכתב שנשלח על ידי ידיד המשפחה.

מלחמת העולם השנייה 

אני זוכר במעומעם את התקופה. התגוררנו בבית בן שלוש קומות, דירה קטנה בת שני חדרים ברחוב גורדון 81 בתל אביב. היה זה הבית האחרון ברחוב. מזרחה לביתנו היה שדה גדול בו מגרשי הטניס של מכבי. כיום "יושב" על אותו שטח בנין עיריית תל אביב וכיכר רבין. צפונית לביתנו היה גן הדסה ולידו גן החיות של תל אביב.

מלחמת השחרור

זכורים לי היטב הימים שקדמו למלחמה ויום הכרזת המדינה. באותו יום יצאו תושבי תל אביב לרחובות העיר ורקדו כל הלילה. אבי, שהיה כאמור רופא בכיר וגויס על ידי בן גוריון יחד עם חבריו לצבא, הסביר, לנו ולידידי המשפחה הקרובים צילה ויצחק אגדתי, שאין הוא יכול לצאת לחגוג עם הציבור הרחב ועליו לאגור כוח לקראת העבודה הרבה שתהיה לו בבית חולים כבר בימים הקרובים. אכן, בעקבות המאורעות שפרצו … היו פצועים ונפגעים רבים, וזה באמת קרה.

בית חולים דג'אני

בית החולים הראשון לקליטת פצועי צהל' היה בדג'אני ביפו. בית החולים הצבאי, שכן במלחמת העצמאות במבנה ששיכן עד אז בית חולים פרטי בבעלות משפחת דג'אני מיפו. בשנת 1933 פתח דר' דג'אני את בית החולים הראשון בעיר, שהתמחה בכירורגיה וביולדות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוסב בית החולים חלקית לשימוש הצבא הבריטי, וד"ר דג'אני קיבל עיטור כבוד על הטיפול שהעניק לקצינים. בינואר 1948, ברחו אשתו וששת ילדיו מהקרבות שהתחוללו בארץ לקהיר, ומשם המשפחה התפזרה לכל קצוות תבל.

בשל הנסיבות שהתעוררו עם פרוץ הקרבות עברנו להתגורר לתקופת מה בבית חולים דג'אני יחד עם עוד משפחות נוספות ביניהם משפחת שיבר (שיבא) ופדרסקי (פדה). כידוע בית חולים, על פי הסכמים בינלאומיים, היה מקום בטוח מהתקפות ומתקפות של האויב.

שיאה של מלחמת השחרור מנקודת מבטנו הילדים, אחי מיכה ואנכי, הייתה התקפת חיל האוויר המצרי על תל אביב. באותה תקיפה נפגעה דירתנו באופן ישיר, חלק מן הבניין נהרס ושני ילדים המתגוררים באותו בית מצאו את מותם.

אלטלנה

האירוע הדרמטי סביב אניית ה"נשק" אלטלנה, נחרט בזיכרוני כאירוע משמעותי. לא הבנתי בשעתו את משמעות הירי וההתנגשות שהתחוללה בנושא בין ה"אצל" וההגנה, עם זאת, זכורה לי התמונה של המוני בני אדם מתבוננים אל הים, והירי הנורא שליווה את המקרה.

"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב (מול חוף פרישמן) "אָלטָלֶנָה הייתה ספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והפליגה לישראל ביוני 1948 כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל". (ויקיפדיה)

אניית המעפילים אלטלנה

ילדותי בבית הספר "הדסים"

את חוק לימודי סיימתי בבית הספר בהדסים. בית הספר שילב באותה תקופה לימודים עיוניים רגילים ועבודה בענפי החקלאות. אני עבדתי תקופה ממושכת ברפת ובפלחה ועל כך אני אסיר תודה עד היום. בהדסים הכרתי את אשתי דליה רום עמה התחתנתי עם שובי ממלחמת ששת הימים. ברבות הימים נולדו לנו שלושה ילדים, גיא מיכל ותמי. כיום אנו נהנים משבעה נכדים ביניהם שרון זינגר אתה אני לוקח חלק ב"מפגש הבין דורי".

לימודי המשך באוניברסיטה העברית בירושלים סיימתי לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר דוקטורט במדעי החיים. עסקתי במחקר והוראה בטכניון חיפה, וגם היום  כגמלאי, אני עוסק בהוראה במכללת רופין, מתוך אהבת המקצוע והסטודנטים.

הזוית האישית

שרון: כשאנו נפגשים אנו אוהבים להשתובב, לקפוץ בטרמפולינה ולשחות… השנה אנו מתכוננים לצליחת הכינרת.