מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קורותיה של שלי ברז'יק בתקופת השואה

שלי וטוסה במהלך העבודה
שלי בצעירותה
קורותיה של שלי ברז'יק בתקופת השואה, עלייתה ארצה ותרומתה למדינה ולחברה הישראלית.

שמי שלי ברז'יק. נולדתי בשלישי לדצמבר 1932 במדינת בולגריה בעיר רוסה.

בשנת 1942 הגרמנים פלשו לבולגריה ואחרי זמן קצר התחיל הגיהינום. גיהינום זה התבטא בכל מיני פעולות שלא שמענו ולא ידענו שקימות בהתנהגות האנושית. היה אסור לנו לגשת לאזורים מסוימים בעיר שאני גרתי בה מאז שאני זוכרת את עצמי, זאת הייתה עיר הבירה סופיה.

אחרי זמן קצר, הגרמנים חילקו לנו מגן דויד צהוב שהיינו צריכים לתפור על כל בגד שלבשתי לפני שיצאתי לרחוב. הייתי בת עשר כשהחוק חל עלי. אחרי זמן לא רב, הייתי צריכה להיפרד מאבי כשהגרמנים פלשו לבית ולקחו אותו בלי לומר מילה. זמן רב לא ידענו איפה אבא ומה אתו. אחרי זמן מה, אמי קיבלה הודעה להתארגן תוך ארבעים ושמונה שעות ועם מינימום חפצים ולהתייצב בתחנת הרכבת. בתחנה העלו אותנו לרכבות והתחלנו לנסוע בלי לדעת לאן. הרכבת נסעה לאט והרבה זמן. הצפיפות בתוך הרכבת הייתה בלתי אנושית. אני לא זוכרת כמה זמן נסענו אבל אני זוכרת שזה היה זמן רב. וכשהגענו למקום בו הרכבת נעצרה, חיכינו הרבה זמן בתוכה עד שניתנה הוראה לרדת ואז נוצרה שיירה מאוד ארוכה: אימהות, ילדים, תינוקות והרבה אנשים מבוגרים. אני לא זוכרת מי הוביל את השיירה, אבל לא הייתה שום התחשבות באנשים שהיה להם מאוד קשה להתקדם לפי ההוראות. בסוף הגענו לבית-ספר טורקי ענק ושם חילקו אותנו לחדרים. בחדר, כל משפחה קיבלה מקום בצורת ריבוע ועם זה היינו צריכים להסתדר. היה מאוד קשה, איש לא דאג לנו לכלום והכי חשוב לאוכל כדי שנוכל להתקיים.

חליתי במלריה לכן אמי קיבלה אישור לעבור למקום אחר וכך הגענו לרוסה כי שמה היה לי דוד והוא דאג לנו לכל מה שהיינו צריכים. נשארנו ברוסה עד שהרוסים שיחררו את בולגריה מהפולש הגרמני. זה קרה בתשיעי לספטמבר 1944 . אחרי ארבע שנים שהיינו תחת שלטון רוסי התקבלה הודעה מטעם הסוכנות שכל מי שמעוניין לעלות לארץ ישראל יכול להירשם. לאחר שכל המסמכים קיבלו אישור מטעם הממשלה, אפשר היה לצאת לדרך.

בשנת 1948 עלינו למדינת ישראל. ביוגוסלביה, בנמל בקארט עלינו לאניות לכיוון ארץ ישראל. נסענו ארבעה ימים עד שהגענו לנמל חיפה, לפנות בוקר, בשעה שתיים וחצי אחרי חצות. בשמונה פתחו את השערים וקיבלנו הוראה לרדת לנמל, שם קיבלו אותנו ונתנו לנו הוראות להגיע למקום ממנו נעבור למקום מגורים קבוע. לאחר שלושה חודשים קיבלנו את הניירת בה כתוב היכן המגורים הקבועים. אחרי שמשפחתי הצליחה להסתדר עם מה שיש, הודיעו לי שאני אוכל להמשיך את הלימודים באורט "סינגאלובסקי" ביפו. מאוד שמחתי וסיימתי את הלימודים אחרי שנתיים. מיד בסיום הלימודים גייסו אותי לחיל ההנדסה ושירתתי בקסטינה באגף המודיעין.

תמונה 1

עם סיום השירות הצבאי, התקבלתי בחיים האזרחיים לעבודה ב"תכנון המים לישראל" (תה"ל). סיימתי את עבודתי בחברה לאחר שלושים ושלוש שנות עבודה. בתקופה הזאת עסקתי במגוון רחב של עבודות בנושאים שונים כגון: הכנת מפות עם קווי גובה לאזור בית שאן, מכאניקה של הקרקע בהידרולוגיה, המוביל הארצי ועוד כמה פרויקטים שאסור לספר עליהם.

בשנת 1959 התחתנתי והקמתי משפחה. יש לי שלושה ילדים: שני בנים ובת. הבן הגדול עוסק בעבודות מיוחדות בצבא כי הוא בוגר הנדסת אלקטרוניקה, הבן השני עוסק במים ואיך לשכלל את המקורות והבת עוסקת בעיצוב פנים. בסך הכול אנחנו משפחה מרוצה וגם מאושרת.

אני מתנדבת למען הקהילה אצל מירלה, הנציגה מטעם משרד הרווחה. אני ממלאת תפקידים לפי הדרישה והצורך שיש באותו זמן. מכיוון שהתפקיד כרוך עם אנשים מבוגרים שיש להם בעיות מיוחדות וגם קשה להגיע אליהם כדי לפתור אותן, זה דורש יחס מיוחד שיעזור לי להתקרב לבן אדם ואם אני מצליחה, רק אז יש לי את האפשרות להתחבר אליו ופעמים רבות, לפתור את בעיותיו ביחד.

אני מתנדבת גם בתוכנית "הקשר הרב דורי" בבי"ס מגן, ואני מתעדת את הסיפור שלי עם טוסה, על מנת שישאר במאגר הסיפורים של בית התפוצות לנצח.

תמונה 2

שלי וטוסה בסדנה במהלך הביקור בבית התפוצות

מילון

טלאי צהוב
הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה, חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי יהודית והשפלה אנטישמית.

ציטוטים

”העלו אותנו לרכבות והתחלנו לנסוע בלי לדעת לאן. “

”הרכבת נסעה לאט והרבה זמן. הצפיפות בתוך הרכבת הייתה בלתי אנושית.“

הקשר הרב דורי