מאגר סיפורי מורשת

שמי דיאמנטה בריח, נולדתי בג'רבה שבתוניסיה. גדלתי במשפחה של שבעה אחים ואחיות, אבא יצחק ואימא ג'ריה. אבא היה צורף ואימא הייתהעקרת בית, בתוניס נשים לא עבדו, "כל כבודה בת מלך פנימה".

החיים בטוניס

למדתי עברית בבית ספר לבנות. אחת החוויות שזכורות לי מבית הספר היא שחילקו בגדים ומזון לבנות בבית הספר, ואחרי המתנה ארוכה בתור אני לא קיבלתי, כי הייתי ממשפחה מבוססת. אנשים מתו ממחלות כמו טיפוס ושלשולים, תינוקות מתו מרעב כי לא היה להורים כסף לתרופות, ולמי שהיה כסף שרד. אנשים חלו בגזזת וכדי לטפל בגזזת הם הורידו להם את כל השיער בראש באמצעות שעווה עשויה סוכר ולימון ומרחו משחה שסייעה להם במחלה. ארגון הג'וינט הגיע לתוניסיה וסייע ליהודים במתן מזון ותרופות.

חתונה בג'רבה

הכרתי את בעלי דרך חברה שלי. ההורים של החתן ביקשו את הסכמת ההורים שלי, זאת אומרת שהיינו מיועדים אחד לשני ולפני החתונה לא התראינו. התחתנתי בגיל 19.

בטקס החינה

במשך כל השבועיים שלפני החתונה מלווים את הכלה. ביום שני בשבוע, משפחת החתן מביאה חביתה עשויה משמונה ביצים ולחם פרנה ומזמינים את כל החברות של הכלה לאכול מן החביתה. האימא של החתן מביאה סל עם הרבה ממתקים ומחלקת אותם לנשים, והיא מביאה גם תכשיט זהב לכלה. ביום שלישי מכינים את הכלה לחתונה. מכינים בצק דליל והנוכחות מורחות על הידיים והרגליים להורדת השיער. ביום רביעי משפחת הכלה מכינה כעכ וממתקים והולכים לבית של החתן. ביום חמישי חוגגים "חינה", שמחים ורוקדים. בערב שבת, החברות שוטפות לכלה ידיים ורגליים. בשבת מגיעות החברות, שרות ואוכלות יחד סעודה שלישית.

אני וחברה

שבוע לפני החתונה: ביום ראשון חוגגים שוב חינה, שמחים ורוקדים. ביום שני מקשטים את הידיים של הכלה בחינה שנשארת עליה 24 שעות. ביום שלישי עורכים את חגיגת ה"מקווה" וכל העיר מגיעה לראות את היד המקושטת של הכלה ואת התכשיטים, היא מתכסה עם מגבת שהביא החתן. ביום רביעי – יום החתונה – מגיעה מאפרת, קולעים שתי צמות וצובעים את הגבות עם חומר טבעי, בדר"כ של בלוט, ולובשים את הבגד המסורתי (לא מפרקים את הצמות שבועיים). לוקחים את הכלה ברגל לבית של החתן. לוקחים גם כיסא שתנוח בדרך, וגם מראה על מנת שתראה את עצמה. מראים לכולם שוב את היד עם התכשיטים. לפני שהכלה נכנסת לבית, החתן עולה לגג עם החברים ושובר כדים נגד עין רעה. הכלה נכנסת ושוברת ביצה על המשקוף, וכשהחתן נכנס הביתה הוא זורק בחצר הבית כד גדול עם מים. בחדר מכינים את הכלה לקראת החופה. בינתיים מגיע הספר לספר את החתן, וכולם זורקים כסף על החתן. את הכסף מקבל הספר. החתן מתקלח ומתלבש, הולכים איתו לתפיילת ערבית בליווי תזמורת. כשחוזרים עורכים חופה עם הפרדה, גברים לחוד ונשים לחוד. כל מי שמעוניין מגיע לראות את הכלה, בלי לנשק אותה, וכולם שמחים ורוקדים. לפני החתונה המשפחה של החתן צובעת קיר אחד חיצוני בכחול, ומציירים מצד אחד דגים ומצד שני חמסות נגד עין רעה.

עולים לארץ ישראל

בשנת 1963, כשנה אחרי החתונה, עליתי לארץ עם בעלי, אחותו וסבא שלו שהיה בן 90. עלינו באמצעות הסוכנות היהודית. עלינו לארץ בגלל ציונות ואהבת הארץ. נסענו מג'רבה לתוניס באוטובוס, מתוניס לצרפת הפלגנו באונייה ומצרפת לישראל טסנו במטוס 'אל על'. אני זכיתי לשכב על מיטה בטיסה כי הייתי בהריון. הגענו לארץ ביום שישי בשעה 11. חוויה אחת זכורה לי היטב, בבוקר הייתי צריכה להכין מאכלים לשבת. בעלי הלך לחפש בשר, אחרי כשעה חזר עם עוף שחוט עם נוצות, הייתי צריכה לנקות ולהכשיר את העוף ולבשל לשבת, הייתי בחודש התשיעי להריון.

גרנו שלושה חודשים במעברה, אחר כך עברנו לבניין, ונולדו לי עוד שני ילדים. כשנולד הילד הרביעי, קיבלתי מעמידר דירה יותר גדולה. בעלי עבד בעבודות מזדמנות, אחר כך עבד כ"אב בית" -מנהלן בבית ספר מקיף ב' משך 46 שנים עד הפנסיה. אני עבדתי כסייעת בגן במשך 30 שנים. יש לי חמישה ילדים – שתי בנות ושלושה בנים. יש במשפחתנו צמידים שאבי נתן לי כשהתחתנתי. הצמידים יעברו לילדים שלי בעז"ה.

בטקס החינה של בני

הזוית האישית

דיאמנטה: הופתעתי לגלות שיש גוף שדואג לתעד את העבר ולהנציח אותו כדי שלא יישכח. אהבתי את השיתוף של הדור הצעיר.

בסיור בית התפוצות