מאגר סיפורי מורשת

השלג ירד כל הלילה וכיסה את העולם בשמיכה לבנה. שלושה ימים לפני זה, חגגו לי יום הולדת שש. היה זה בחורף 1952. כאשר פקחתי את עיניי ראיתי שהחלונות מכוסים ציורים יפהפיים של צמחים ופיות, ושל סתם צורות שונות ומשונות שסבא כפור שרטט בלילה בכל רחבי העיר האפורה. טיפסתי על המשקוף הרחב של החלון הכפול, ולעיניי נגלה עולם שכולו לבן. החצר הייתה מכוסה בשלג צחור, פלומתי ומזמין. העצים כמעט קרסו מכובד השלג שנערם על ענפיהם. קור מקפיא עטף את החצר, אולם השמש זרחה והשמים היו כחולים. ילדים רבים כבר התרוצצו שם, משליכים כדורי שלג זה על זה או בונים בובות שלג.

 

"אני רוצה לשחק בשלג," אמרתי לאמי. חשבתי שבניין הדירות הענק שלנו, אשר ניצב בלב העיר האפורה, עיר הולדתי לודג', הוא מבצרי, וששום דבר רע לא יכול להתרחש שם. במרכז הבניין השתרעה החצר, ששימשה כמגרש המשחקים של ילדי הבניין. בכל הבניין הגדול הזה גרו רק שתי משפחות יהודיות, שלי ושל הלינקה פוטרמן, שגרה בכניסה השנייה. יחד ירדנו לפעמים למגרש המשחקים כדי לשחק בכדור או בקלאס. אהבנו להקפיץ את הכדור כנגד הקיר במשך דקות ארוכות, אולי אפילו שעות. וככל שזיכרוני מגיע, היא הייתה חברתי היחידה. לא זכורות לי חברות אחרות, ואולי הן נדחקו לפינה חבויה היטב של זיכרוני.

 

"בסדר," אמרה אימא. היא הלבישה אותי במעיל חורפי חם מבד צמר אפרפר, עם בטנת לבד וצווארון פרווה. לראשי היה כובע צמר בצבע בורדו, לצווארי צעיף תואם ולרגליי מגפיים חמים שאבא תפר. הלינקה ואני התרוצצנו בחצר, זרקנו כדורי שלג זו על זו, התפלשנו בשלג ולחיינו האדימו מן הכפור ומן ההנאה. כעבור זמן, אמהּ של הלינקה קראה לה דרך החלון לעלות הביתה. אף אני פניתי לכיוון הכניסה שלנו. לא רציתי להישאר שם לבד, ללא חברתי. רציתי לעלות במדרגות העץ החורקות, ולהיבלע מהר ככל האפשר בביתי הבטוח והחם.

 

לפתע הבחנתי ששני בנים, שקודם שיחקו בזריקת כדורי שלג, הולכים בעקבותיי לעבר הכניסה לבניין. ניסיתי לרוץ, אבל הם היו זריזים יותר."מאמא מאמא, טאטא, טאטא (אימא, אימא, אבא, אבא)", צרחתי בכל כוחותיי, אך קולי בגד בי והזעקה קפאה בגרוני. דממה השתלטה על כל גופי. קפאתי על מקומי.התאבנתי. "תעזבו אותי, תעזבו אותי, לכו מפה," התחננתי בבכי לשני הבנים, שקיפצו סביבי בעודם צוחקים ומנסים למשוך בצמותיי.

 

חבל שהגרמנים לא שרפו את כל היהודים! את הרגת את ישו, לכי לפלשתינה!" הם צעקו לעברי בעיניים רושפות שטנה בעודם מנסים לפשוט מעלי את המעיל. התנגדתי בכל כוחי, אבל הייתי רק ילדה מבועתת בת שש והם היו שניים, גדולים וחזקים ממני.למרבה המזל, השכנה מהדירה שמולנו בדיוק חזרה הביתה. היא הבחינה במתרחש ושאלה: "הם פגעו בך? מה קורה פה?"

 

לא יכולתי לדבר ורק הנהנתי בראשי, משתנקת מבכי. היא הבריחה את הפרחחים, חיבקה אותי, אחזה בידי ועזרה לי לעלות במדרגות העץ החורקות .רגליי רעדו כל הדרך אל הקומה השלישית."מה קרה?" נפלטה זעקה מגרונה של אימא."אל תיבהלי, פאני (גברת) צ'רנוצ'פקה. הכול בסדר, לא קרה לה כלום. את יודעת, הפרחחים מהכניסה הראשונה הציקו לה, היא נבהלה והתחילה לבכות. מזל שבדיוק חזרתי מהכנסייה והברחתי אותם," ניסתה השכנה להרגיע את אמי."תודה לך מקרב הלב", הודתה לה אימא כשהיא מחבקת אותי חזק-חזק ודמעות מרטיבות את פניה.

 

רק לאחר שנסגרה הדלת, נרגעתי וסיפרתי את כל שארע ואז התחילו השאלות."למה הם עשו לי את זה? לא עשיתי להם כלום. לא הרגתי אף אחד, למה הם שונאים אותי כל כך?" שאלתי שוב ושוב. הייתי רק ילדה שרצתה לשחק בשלג עם חברה. לא הכרתי את המושג אנטישמיות. לא הבנתי למה זה קרה לי. בנים שאת שמותיהם לא ידעתי ,שלא מכירים אותי ולא עשיתי להם שום רע, שונאים אותי בלהט כזה, עם רצח בעיניים."כי את יהודייה," השיבה אמי. "הם יונקים את השנאה עם חלב אמם, ושום דבר לא ישנה את זה. כך זה היה כשאני הייתי ילדה, וכך זה יהיה תמיד.""כולם שונאים אותנו?" תהיתי בקול רם."לא כולם, אבל רבים מאוד," אמרה אמי.

 

אבי, שיצא מהמטבח לשמע המהומה, הוסיף: "את רואה שמדי ערב אני מצמיד את אוזניי לרדיו? ונכון שאמרנו לך לא לספר על כך לאף אחד?""נכון," אמרתי."אני מקשיב ל"קול ציון לגולה". דרכו מדברים אלינו אחינו היהודים מפלשתינה. יש לנו מדינה. קוראים לה ישראל, ויום אחד אנחנו ניסע לשם ושם לא יקראו לי יהודייה מלוכלכת?

לא, כי שם כולם יהודים.

 

מאז אותו יום ועד שעזבנו את פולין כעבור ארבע שנים, לא ירדתי לשחק בחצר. במרוצת אותן השנים, אמי כנראה שמעה את מחשבותיי והאזינה לרחשי לבי. היא סיפרה לי עוד ועוד על אבא ועל עצמה, על החיים בפולין לפני השואה, על הדרך שבה שרדו היא ואבא ובני המשפחה האחרים שהכרתי. הם סיפרו לי גם על "ז'ידובקה (יהודייה) מלוכלכת, לכי לפלשתינה!, ואמרו בודאות שיום יגיע וגם אני אהיה שם. החלום הזה, ההבטחה שגם אנחנו נצא בבוא היום מעבדות לחירות, פיעמה בי מילדות.

 

הוריי זרעו בי זרעי אהבה גדולה למקום רחוק, הנמצא מעבר לים, והוא הפך למושא כמיהה עבורי. אני שמחה שאני חיה כאן, בתוך סיר הלחץ הצפוף והמיוזע הזה. אני אוהבת את השפה שלי, את החברים שלי ואת החום האנושי שלנו. אין זאת אומרת שאין לי ביקורת על דברים כאלה ואחרים שמתרחשים כאן. ולמרות שלא נולדתי פה, אני קוראת לישראל "מולדתי", כי פה אני לא זרה. אני שייכת, אני בבית.  

 

"קול ציון לגולה", הייתה תוכנית רדיו ביידיש ששודרה בישראל ליהודי הגולה. בפולין היה איסור להאזין לתוכנית אבל היהודים האזינו לה בסתר.

 

"קול ציון לגולה הייתה תחנת שידור של הסוכנות היהודית ששידרה שידורי רדיו בגלים קצרים מישראל, בשנים הראשונות לקיום מדינת ישראל. בשנת 1958 החל תהליך הדרגתי של מיזוג התחנה עם תחנת קול ישראל וברבות הימים היו השידורים לחלק מפעילות רק"ע." ויקיפדיה

תשע"ו