קולנוע ארמון
שמי ירדן בלומברג רביצקי' ואני מספרת לנכדי אור שוורץ על ילדותי והמשפחה שלנו.
נולדתי בחיפה בשנת 1944, לפני קום המדינה. אני בת יחידה להורים שעלו מלודג' בפולין לפני מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו מהתופת של היטלר. כל משפחתם נספתה בשואה פרט להורים של אמי שהגיעו יחד עם אמי בהיותה ילדה ואחותה של אמי, היחידה שניצלה מתוך משפחה ענפה והגיעה לארץ עם בן מיד לאחר קום המדינה.
מילדותי המוקדמת יש לי פיסות זיכרון ממלחמת השחרור. גרנו בסמטת צידון בדירה קטנה עם סבתא וסבא (הורי אמי) שאיבדו את כל ילדיהם ונכדיהם. הם לא התגברו על האסון, דיברו על האובדן ללא הרף, בנוסף היו מבוגרים מאוד ודתיים מאוד (סבי היה מחסידי גור). הדתיות מול החילוניות גרמו לריחוק ונראו לי משעממים. בלשון המעטה לא הייתי קשורה אליהם והם היוו מטרד עבורי.
השבת נשמרה כהלכתה, בערב שבת הייתה אווירת קדושה סביב שולחן השבת, ובמהלך השבת השתדלנו לשמור על קדושת היום מתוך כבוד לסבא וסבתא הדתיים.
המדינה קמה והזמנים לא היו קלים. גרנו בשלושה חדרים קטנטנים. כל חדר אכלס משפחה. בחדר אחד גרו סבא וסבתא, בחדר אחר גרה אחות אמי ששרדה את המלחמה והגיע עם בן קטן ובחדר השלישי הורי ואני. הימים היו ימי צנע. חילקו תלושים לאוכל כאשר לזקנים ולילדים הייתה זכות למעט יותר מזון ולכן קיבלו יותר תלושים. אני זוכרת למשל שביצים היו מותרות ולכן השתמשו באבקת ביצים, מזה עשו חביתות.
גם המקרר לא היה כפי שאנו מכירים כיום. הוא היה נמוך יותר והמקפיא לא הקפיא. היינו קונים גוש מלבני גדול של קרח ומכניסים אותו לתא ה"מקפיא" ולמחרת חוזר חלילה. היו מלקחיים מיוחדים כדי לשאת את גוש הקרח הקר והכבד עד לבית.
החלב לא היה מפוסטר כמו היום והיו חייבים להרתיח אותו. לא קנו אותו במכולת היה חלבן שהגיע הביתה ומכר חלב. בבתים רבים היה מן חלון קטן בעל 2 דלתות. דלת אחת פונה לבית והשנייה לחדר המדרגות. החלבן היה משאיר את החלב בחלון ובסוף החודש שילמו את המגיע לו.
מכיוון שניהלנו אורח חיים דתי, תמיד היו דגים על שולחן השבת. קנו דגים חיים ביום חמישי והכניסו אותם לאמבטיה מלאה מים וככה הם שחו עד יום שישי באמבטיה.
הכביסה הייתה מטלה שהתנהלה לאורך כל היום. הייתה מגיעה כובסת ערביה, יושבת על הרצפה כשבין רגליה הפסוקות הייתה גיגית מלאת מים, היא הייתה משפשפת את הכביסה על ה"קרש" (התמונה להלן).
החיים התנהלו בצניעות. הורי עבדו מבוקר עד ערב ואת הבית ניהלו הסבא והסבתא. אני ובן דודי גדלנו כאחים וכילדים לא ממש הבנו את גודל השעה ואת המצוקות וההישרדות היום יומית של ההורים.
כבת יחידה הייתי מאוד מפונקת. הלכתי לבית ספר פרטי: "גימנסיה ביאליק" למרות ששכר הלימוד היה יקר. היו שתי סיבות שהורי התעקשו לשלוח אותי לבית ספר זה למרות שהפרוטה לא נמצאה בכיסם. סיבה אחת הייתה שבית הספר השכונתי אליו השתייכתי היה מאוכלס בילדים משכבה סוציואקונומית נמוכה היות שסביבת המגורים לא הייתה מהנחשבות בעיר. הסיבה השנייה שהייתה לא פחות חשובה היא שבבתי הספר הרגילים חגגו את 1 במאי, חג הפועלים. אבי הרביזיוניסט לא יכול היה להרשות לעצמו שבתו תשב בבית בחג הפועלים.
שנות בית הספר עברו עלי כילדה רגילה. הייתי בתנועת הנוער בית"ר ומאוחר יותר עזבתי והצטרפתי לתנועת הצופים. יצאנו למסעות והיו פעולות וערבי שבת והתנועה הייתה בראש מעינינו. הרבה יותר חשוב מלימודים. ביה"ס היה די מטרד. בכתה ט' החלטתי שאני מספיק משכילה ועזבתי את ביה"ס.
התחלתי לעבוד והרגשתי גדולה ועצמאית. בתקופה זו הכרתי גם את מי שעתיד להיות בעלי. היום כשחושבים על זה היינו שני ילדים מאוהבים והרגשנו על גג העולם. בזמננו התחתנו בגיל צעיר יותר. לא היה מקובל לגור עם גבר לפני החתונה, או לצאת לטיול בחו"ל עם או בלי חבר. אחרי הצבא בדרך כלל התחתנו ומהר מאד באו הילדים. מכיוון שעזבתי את בית הספר מוקדם כל כך עשיתי בשלב מאוחר יותר בחינות אקסטרניות ולכן התגייסתי מאוחר יותר לצבא. בצבא שירתי בחיל הקשר כצפנית בצריפין.
עם שחרורי התחתנתי ומיד פרצה מלחמת ששת הימים. למרות שהייתי נשואה גויסתי למילואים וזו הייתה תקופה הרואית, מרגשת והרגשתי שאני מככבת בין דפי ההיסטוריה.
מילון
חסידות גורחסידות גור היא החסידות הגדולה בישראל, ומוערך שמספר חסידיה בישראל ובעולם נע בין 10 אלף ל-12 אלף בתי אב. היא קרויה על שם העיירה גורה קלוואריה שבפולין, שבה ישב בסוף ימיו מייסד השושלת, הרב יצחק מאיר אלתר, וממשיכיו עד לשואה.
ציטוטים
”אני מאד גאה להיות בת העם הנפלא שלנו“