מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים בנימיני. נולדתי בשנת 1938 ברמת גן.

משפחת בנימיני היא משפחה רגילה בנוף הישראלי. אנחנו, עדנה וחיים, סבתא וסבא של רותם,

נולדנו בישראל להורים שעלו לארץ בשנות השלושים. ההורים שלנו היו מעורבים בחיי המדינה טרם הקמתה ולאחר שנוסדה.

הוריי, חנה וישראל, עלו ממזרח אירופה – רוסיה ופולניה והיו מוותיקי רמת גן. הוריה של עדנה, דורה ואלפרד, עלו מגרמניה ואוסטריה והיו בין מייסדי כפר שמריהו.

לאחר שסיימנו לימודים תיכוניים שירתנו בצה"ל, בצנחנים, וכך הכרנו במהלך שירותנו הצבאי. הקמנו משפחה ונולדו לנו ארבעה ילדים. גם הם הקימו משפחות ורותם נכדנו הוא בנם של נירית ויובל (הבן).

מה שאפיין את המשפחה שלנו הייתה אולי האמירה ש"אבא לא בבית…". אני כאיש צבא הקבע ביחידות שדה ועדנה, גם אמא וגם גננת פעילה, נשאה בעול גידול הילדים ובכל מטלות חיי המשפחה בבית לבד. כך גדל גם יובל, אבא של רותם, באווירה "ארץ ישראלית" עם אבא של סוף שבוע שלעיתים חולקים אתו שבת ברמת הגולן, ברצועת עזה או בסיני, ואמא שאינה מקטרת לעולם על המטלה של חינוך הילדים, עצמאית.

עם המעבר, לאחר 25 שנים, לאזרחות והתבגרותם של הילדים, ההוויה המשפחתית לבשה צורה אחרת לחלוטין. לא פלא שכסיפור מורשת בחרנו דווקא באפיזודה המשקפת ולו במעט את המשפחה הרגילה שבמסגרתה גדל הנכד – רותם. דומני שניתן למצוא בה שורשים ומרכיבים של הרקע המשפחתי.

הסיפור שלפנינו הוא סיפור משפחתי שמאפיין קטעי היסטוריה שלי ושל אשתי עדנה. יש לנו ארבעה ילדים: ניר, גלעד, יובל וענבל.

למה גלעד נקרא כך?

בחודש ספטמבר 1969 הייתי מפקד גדוד מילואים שהיה אחראי על קו הגבול עם ירדן בעמק הירדן ובעמק בית שאן. קו הגבול עבר מטירת צבי בדרום עד שער הגולן בצפון. זו הייתה תקופה של תקריות בלתי פוסקות עם מחבלים שניסו לחדור לגזרה ולפגוע באזרחים וביישובים באזור. חדירות אלו לוו לא פעם בירי של טילים (הכינוי שלהם היה "קטיושה" כמו "הקסאם" בתקופה הנוכחית). למשל, היה ירי טילים על העיר בית שאן בדומה למה שקורה היום בשדרות. היה הבדל אחד שלא הייתה אז מערכת התראה כמו "צבע אדום" או "כיפת ברזל" שיודעת להשמיד טילים אלו באוויר.

באחד הימים, לפני עלות השחר, קיבלנו התראה על חדירת חוליית מחבלים בין קיבוץ חמדיה לקיבוץ מעוז חיים, בקרבת נחל חרוד. המקום לא רחוק ממה שהיום הוא גשר המעבר לירדן הנקרא "גשר שייח חוסיין" . ההתראה על החוליה הגיעה מסיור שנע לאורך גדר המערכת וגילה עקבות של חולית המחבלים.

הגעתי למקום עם מחלקה של לוחמים, זיהינו את המחבלים והחל מרדף, כאשר חלק מהחוליה מנסה להתחבא בסבך ולירות מתוך השיחים. אחד מהם ברח וניסה לעבור את נהר הירדן.

תוך כדי הירי אני מקבל הודעה במכשיר הקשר: ”קודקוד 8" יש לך "קודקודון". הכינוי שלי ברשת הקשר היה אמנם "קודקוד 8" אבל מה זה "קודקודון"?. המצב היה מוזר – אני מנהל תקרית אש ופה מישהו מהפיקוד מדבר איתי על "קודקודון"?

פתאום נזכרתי שאשתי עדנה בחודש הריונה האחרון ואמורה כל יום ללדת… בזמנו, לא ידענו עד הלידה אם מדובר בבן או בת. כשהבנתי במה מדובר וכדי לוודא שאכן אני מבין, שאלתי בקשר אם זה "קודקודון" או "קודקודונת". חשבתי שמגיע לנו אחרי 2 בנים בת. הדובר בקשר חזר על המושג "קודקודון" ואכן הבנתי שאשתי ילדה עוד… בן. סיימנו את התקרית ונסעתי לבית החולים בתל השומר כדי לבקר את אשתי ואת הרך הנולד.

איזה שם ראוי לתת לילד ש"נולד" בעמק בית שאן מול הרי גלעד? כך קראנו לילוד החדש גלעד, שהוא היום בן 50 .לאחר שגלעד היה מנהל הפיתוח בחברה עתירת ידע הוא החליט לעשות תפנית, ללכת להוראה והוא היום מורה למתמטיקה ב"תיכון ראשונים" שבהרצליה.

אני מניח שמי שיקרא סיפור זה ילמד "משהו" על המציאות שליוותה אותנו בשנות ה-70

הזוית האישית

סבא חיים: תכנית הקשר הבין דורי ואופן הניהול שלה ע"י סיגל אפשרו לי דו שיח עם הנכד רותם בנושאים שספק אם היו עולים בינינו ביום יום. תוכן הדו שיח האיר לי באמצעות שאלותיו של רותם, אמירותיו ודעותיו להכיר רובד עמוק יותר במה שמעניין אותו וזה נתן לי הזדמנות לעשות לו היכרות עם ההיסטוריה המשפחתית אליה הוא נולד ובמסגרתה הוא גדל.

הנכד רותם: נהניתי מאוד מהתכנית כי היא חיזקה את הקשר ביני לבין סבא והוסיפה לי ידע. למדתי דברים על ההיסטוריה של המשפחה שלי ועל דברים שקרו עוד לפני שנולדתי, כמו ההתנהלות של הצבא בעזה והסתערבות. אני מאוד שמח שעשיתי את זה עם סבא ואני מאחל לנו שנהנה אחד מהשני עוד הרבה שנים.