מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי עדה בקר, נולדתי בשנת 1946 להורים ניצולי שואה ואני רוצה לספר לכם סיפור על כמה חשובה המשפחה.

בשנת 1972 עליתי ארצה מאוקראינה, שנה אחרי זה נישאתי לבעלי משה, גם הוא עלה ארצה מאוקראינה. לאחר מכן נולדו לנו שלושה ילדים: איציק, נחום ואריק. בכל פעם שנולד ילד, עברנו לדירה יותר גדולה כדי שיהיה מקום.

הבן הבכור איציק (אבא של ניצן) נולד בשנת 1974, בני השני נחום נולד בשנת 1976 ובני השלישי אריק נולד בשנת 1980. בשנת 1981 עברנו להתגורר בישוב קהילתי אדורה בדרום הר חברון. איציק היה ילד מאוד תחרותי, אהב משחקים תחרותיים ובמיוחד כדורגל, הוא היה מקובל מאוד על חבריו והיו לו תכונות של מנהיג. הוא גם היה מודל לחיקוי לאחיו הקטנים.

אחרי בית הספר היסודי בבית שמש הוא התקבל ללימודים בבית ספר בויאר בירושלים, אחר כך עבר לתיכון בקריית גת ובשלב מסויים לפנימיית אומנויות במצפה רמון. בצבא הוא שירת בהנדסה קרבית ולאחר מכן הוא למד באוניברסיטה הפתוחה תקשורת וניהול, הוא למד חקירות פרטיות דרך משרד המשפטים ולאחר מכן עשה תואר במשפטים בשערי משפט. הוא עבד כמאבטח אישים מטעם משרד ראש הממשלה, הוא היה ראש צוות מטוסים באל על ועכשיו הוא חוקר פרטי.

איציק נישא ליערה שנכנסה למשפחה כבת אהובה ונולדו להם ארבעה ילדים מקסימים שהם הנכדים האהובים שלנו: אור (14), ניצן (12), שיר (8) וגל (5), והם טעם החיים שלנו.

נחום היה ילד שובב, הוא אהב המון משחקים של מחבואים ולא פעם היו צריכים לחפש אותו בכל השכונה, הוא אהב לשחק עם האחים שלו והיו לו המון חברים גם בגן וגם בבית הספר. אחרי בית הספר היסודי בבית שמש הוא עבר ללמוד בקריית גת מכיוון שעברנו לגור באדורה ושם הוא סיים את התיכון. בצבא הוא היה בהנדסה קרבית ואחרי זה הוא למד ראיית חשבון במכללת למנהל בראשון לציון. אחרי זה עשה תואר במנהל עסקים, כרגע הוא עובד כרואה חשבון בבורסה לניירות ערך שבתל אביב.

אריק היה הילד הכי רגיש במשפחה וגם הכי קטן, הוא היה ילד שקט, מפונק על ידי ההורים והאחים והוא היה ילד מאוד אהוב על ידי כל מי שהכיר אותו. תמיד הוא היה עם חיוך על הפנים והוא היה מאוד מנומס. הוא אהב כדורגל וקראטה, הוא למד בבית שמש ומכיוון שעברנו לאדורה, הוא התחיל ללמוד בקריית גת שם סיים בית ספר תיכון. הוא הקדיש המון זמן לחברים ומאוד אהב לבלות איתם.

בצבא הוא הלך בעקבות אחיו והיה בהנדסה קרבית. לאחר השירות הצבאי הוא התחיל ללמוד במכינה במכללת אריאל לקראת תואר בתעשייה וניהול. בשנה בה למד באריאל הוא השקיע מאוד בלימודים, עזר לחברים במיוחד במתמטיקה, שיפר את הציונים בבגרות ונרשם גם ללימודי מחשוב באוניברסיטת בר אילן, בשנה הזו הוא עשה הרבה דברים כאילו נגמר זמנו.

בשנת 2002 בזמן האינתיפאדה השנייה, אריק גוייס בצו 8 ושירת חלק מהזמן בחברון וחלק בישוב נגוהות, את חופשת השיחרור שלו ביקש לקבל בסיום המילואים כי הייתה לו בחינה במכללה והוא רצה להגיע לבחינה. הוא הגיע הביתה ביום שישי וביום ראשון היה אמור להגיע למכללה. ביום שישי בערב נהנינו ממנו בארוחת השבת והוא סיפר לנו על המילואים, הוא סיפר שלמד לבשל מרק טוב.

ביום שבת בבוקר, שני מחבלים שנכנסו לישוב ביום שישי בלילה והסתתרו בבתים שהיו בשלבי בנייה – כשראו שכל הגברים הולכים לבית כנסת – הם התחילו לבצע את הפיגוע. בבתים שבהם הדלת הייתה פתוחה הם נכנסו והתחילו לפצוע ולהרוג אנשים, בבתים שהיו נעולים הם ירו דרך החלונות וגם פצעו אנשים.

אריק לקח את הנשק שהיה לו עוד מהמילואים והתחבר לכיתת הכוננות שהתחלקה לשתיים והוחלט שהם יכתרו את המחבלים. החברים של כיתת הכוננות שאריק היה בה נתקלו במחבלים, אך לא ידעו שאלה המחבלים כי הם היו לבושים בבגדי צבא. הם חשבו שאלו חיילים שלנו שהגיעו לעזור והם עוד הזהירו אותם שיש פה מחבלים. בזמן זה המחבל קרא למחבל השני שהיה באחד הבתים בישוב ואז כיתת הכוננות הבינה שהוא המחבל והתחיל קרב יריות.

אריק, שהיה הראשון בשורה, הספיק לירות במחבל ולפצוע אותו. אחרי זה הכדור של המחבל פגע בנצרה של הנשק של אריק והנשק התפרק לו בידיים, פגעו באריק ארבעה כדורים של המחבל ופצעו את האדם השני בכיתת הכוננות והאדם השלישי כבר חזר להזעיק עזרה.

אריק נפטר מפצעיו בדרך לבית החולים, כך נפל גיבורינו על הגנת הישוב אדורה ועל אנשיה.

חיינו השתנו לגמרי והיו שתי אפשרויות: או ליפול לבור עמוק של השכול או להתרומם ולהמשיך בחיים.

החלטנו לקום ולהמשיך בחיים כמו שהורינו עשו אחרי השואה, בעזרת המשפחה המורחבת, החברים של אריק, החברים של המשפחה ועמותות שעוזרות למשפחות שכולות והמון טיפולים מקצועיים לאט לאט חזרנו לחיים. הגעגועים לא מפסיקים, הכאב נשאר, אך למדנו ללכת לצד הכאב אבל להימנע מהסבל.

מנסים להחיות את אריק על ידי כל מיני פרוייקטים שקשורים לתכונות האופי שלו: נתינה, אהבת אדם ועזרה לזולת. אנחנו גם מתנדבים במקומות שונים שקשורים לנתינה ועזרה לזולת.

עוד משהו שעזר לנו לחזור לחיים זה הנכדים שלנו והמשפחה הקרובה. כשהנכדים היו קטנים עשינו איתם הרבה פעילויות יצירה, הם ישנו אצלנו והיינו הולכים איתם לגן המשחקים. כשגדלו הם התחילו ללמוד מסבא לבשל מרק עוף, ריבות, עוגיות ובלינצ'ס, עם הילדים והמשפחה המורחבת עושים מפגשים פעם בשנה בפארקים עם המון יצירות וסיפורים על המשפחה, חידונים, משחקים.

לסיום: מאוד חשוב לי כבת לניצולי שואה שאיבדו את משפחתם בשואה, כאימא שאיבדה את הבן שלה ואת הוריה, להעביר לדור הצעיר מסר: עד כמה חשובה המשפחה ושאין קדוש מזה. אני מאחלת לילדיי ולנכדיי אהבה ואחדות במשפחה, זו הצוואה שלי אליהם.

הזוית האישית

ניצן: היה כיף להתחבר עם סבתא שלי ולבלות זמן איכות איתה.