מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קאתי הקטנה

סיון וחיים קשר רב דורי
חיים בן 12
סיפור אודות נערה שהגיעה עם משפחתה לאושוויץ.

קאתי הקטנה
הקשר המשפחתי שלי אל קאתי הוא מעט מורכב. אבא של בני דודיי פטר וי?ליקה, אלו שבצילומים, היה ארתור, הדוד של קאתי, אח אמה. אמם של ילדים אלו הייתה דודתי אילונה, אחותה של אמי. פטר וי?ליקה הם בני דודים של קאתי מצד ארתור, וגם בני דודתי מצד אילונה.
לפי כך איך להגדיר את הקרבה המשפחתית שלי לקאתי?
 
עובדה היא שאנו קרובי משפחה ומחזיקים בקשר המשפחתי מאז ועד היום הזה. קאתי, אילונה, פטר וי?ליקה, ועוד דודים ודודות ובני דודים רבים של קאתי, לפני מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר ג'ולה, בדרום הונגריה. במשפחה זו היו בנות רבות בשם "קאתי", זו, אותה שרה רעייתי ואנוכי נסענו לבקר בטורונטו, הייתה הצעירה ביותר וזכתה בשם החיבה "קאתי הקטנה".
 
פטר נולד שבועות אחדים אחריי. הייתה התרגשות גדולה, שני הנכדים הראשונים של סבא וסבתא שלי נולדו במועדים סמוכים, ינואר-פברואר 1938. היה פטר ילד מקסים, חייכן ושובב מאין כמוהו. י?ליקה הייתה ילדה רגועה ועדינה, היה קל מאוד להתאהב בה. קאתי התרגשה מאוד כאשר פגשנו אותה בטורונטו, תווי פניה ממש לא השתנו עם השנים. זו אישה תמירה, תנועותיה נמרצות ונראית טוב מאוד על אף שבעים ושמונה שנותיה. סיפרה אודות ילדיה ונכדיה שכולם חיים בטורונטו, הדגישה בגאווה שכולם דוברי עברית. לא עבר זמן ממושך והשיחה עברה מהאקטואליה אל העבר, לימים בהם נפגשנו לראשונה.
 
"אתה לא יכול לעלות על דעתך", אמרה בהפנותה אלי מבט חם, "עד כמה אני אסירת תודה למשפחה שלך, אתם הייתם הראשונים שפגשתי לאחר שחזרתי ממחנה ההשמדה בשנת 1945. מיד כשירדתי מהרכבת, שהביאה אותי משם, העלו את שמי על רשימה. למחרת היום, סבתך מצאה אותי ברשימה ושלחה את אבא שלך שהביא אותי לדירתכם הקטנה בבודפשט". בנימה שניכר בה עצב עמוק הוסיפה, "שנה ויותר הייתי בלי משפחה, כולם נשארו שם, לעולם לא אשכח את טוב ליבם של אבא ושל אמא שלך. למרות הצפיפות והמחסור הם אימצו אותי וחיבקו אותי ונתנו לי תחושת משפחה בימים הכל כך קשים של חיי". הוציאה ממחטה מארנקה ויבשה את הלחלוחית מעייניה.
 
"לאמיתו של דבר, עד המפגש ההוא, אני לא פגשתי אותם מימיי, הייתי ילדה לפניהטרנספורט ולא הזדמן לי לנסוע לבודפשט לביקור משפחתי".השיחה התנהלה בעברית, כדי שגם שרה רעייתי תבין, אחרת כנראה היינו מדברים בהונגרית. "בתחילת 1944 כל הגברים היהודים בגיל עבודה נלקחו למחנות עבודה בכפיה. בחודש יוני הגרמנים גירשו מהעיר הזו את שאר היהודים: נשים, ילדים ומבוגרים ושלחו אותנו לאושוויץ, למחנה בירקנאו. את כולנו. את ההורים שלי, את אילונה, את דודותיי, בנות ובני דודיי וילדיהם, את פטר ואת י?ליקה, את כולם העמיסו על קרון של בהמות ושלחו אותנו לאושוויץ. הדרך נמשכה שלושה ימים, לילדים הייתה ההרגשה שמשהו רע עומד לקרות, הם בכו כל הדרך.
 
אמא שלי אחזה בחיקה תינוקת, את אחת מנכדותיה של אחותה הבכורה. פטר ניצמד לאמא שלו והתחנן לאהבתה ואילו י?ליקה, בת הארבע, ישבה בחיקי. הייתי נערה בת שתים עשרה, חיבקתי אותה והיא בכתה בשקט וללא הפסק. כך ישבנו שלושה ימים תמימים בקרון המטלטל והמצחין הזה. היינו צמאים, רעבים, מפוחדים. הצחנה הייתה בלתי נסבלת. אבא שלי, שהיה רופא, ניסה ככל יכולתו להחזיק בחיים את האנשים בקרון. הרבה הוא לא יכול היה לעשות, הוא שפך את צואת האנשים מחלון הקרון בתקווה למנוע מגפה. לאחר שלושה ימי מסע, שלא אשכח, הגענו מותשים לאושוויץ בירקנאו.חיילים גרמנים, בצעקות מאיימות, הורידו אותנו אל הרציף. עברנו את הסלקציה של ד"ר מנגלה.
 
אמא שלי, כאשר ירדנו מהקרון, עדיין אחזה בתינוקת. בסלקציה באותו היום, מנגלה לא הפריד נשים מתינוקן, כך אמא, שהייתה אישה חזקה, צעירה, עוד לא בת ארבעים, נשלחה אל המוות ביחד עם נכדת אחותה, שנשאה בזרועותיה.כיוון שהייתי נערה גבהת קומה ונראית מבוגרת מגילי, הפרידו אותי מהמשפחה ושלחו אותי לעבודה. מרגע זה לא ראיתי יותר איש מהמשפחה שלי. לא את אבא ולא את אמא וגם את י?ליקה הקטנה ואת פטר ואת דודתך אילונה לא ראיתי יותר. כולם צעדו לכוון הארובות המעשנות. היה זה ב 29 יוני 1944".
 
עד המפגש הזה עם קאתי הקטנה הייתה מול עיניי תמונה כוללנית של מוות של המון אדם, בתוכם בני המשפחה שלי, שלא ניתן להבחין בהם בהמון, יהודים חסרי פנים הצועדים אל מותם. לאחר המפגש עם קאתי, התמונה המצטיירת היא ייחודית, אישית. הכאב חודר ומוחשי לדעת את היום, כמעט את השעה, בה נרצחו דודתי וילדיה. הדמויות נראות בבירור ובולטות מבין ההמון. באותו החודש גם אמא שלי ואני, סבי וסבתי הינו בדרך לאושוויץ, בקרון דומה לזה שקאתי הגיעה בו לשם, אך בשל סיבה שלא הובהרה עד תום, הרכבת שלנו לא הגיע ליעדה. מצמרר לחשוב, שאילו תכניותיו של אייכמן ושל היטלר היו מתגשמות, גורלנו היה כנראה כגורלם של דודתי ובני דודתי, אלו שקאתי הקטנה נפרדה מהם לעולמים ביום חמישי בשבוע, ה – 29 יוני 1944.
 
הייתה זו התנסות קשה עבור קאתי לספר ועבורנו להאזין לסיפור נורא שכזה. אני רשמתי את סיפורה כפי שאני זוכר אותו. לא הייתה זו הקלטה. קאתי סיפרה פרשיות נוספות, שלא את כולן אני זוכר לפרטיהם, הנה אחת שלא אוכל לשכוח. "לפני המאורעות של גירוש יהודי העיר, חיו בשכנות לנו בנות דודות גדולות ממני. היה זה מנהג נפוץ להעביר שמלות בתוך המשפחה מבת דודה גדולה שצמחה, לבת דודה קטנה שבשלה . המנהג הזה "שיגע" אותי. הייתי מדוכאת ללכת כל חיי בבגדים משומשים. רציתי בגדים חדשים לפי טעמי, כמו הבנות הגדולות. כל בני ובנות דודיי, קטנים וגדולים נספו. דודי דג'ו, שרד את עבודות הכפייה.
 
כאשר אני הייתי אצלכם בבודפשט, הוא חזר לעיר מגורינו ובאחד הבתים, בו גרה לפני הגירוש אחת מהמשפחות שלנו, מצא צרור בגדים ישנים, ואת הצרור הזה הוא מסר לי. היו אלו בגדים שבנות הדודות שלי לבשו, ואולי נועדו עבורי בת דודתן הצעירה. זיהיתי בכל שמלה את בת הדודה שלבשה את השמלה בשנה שעברה. מול עיניי עברו כל בנות משפחתי בשמלותיהן. הייתה זו עבורי מתנה רגשית כואבת ביותר. חיבקתי את השמלות האלו באהבה גדולה ובכיתי עליהן בכאב עמוק; היה זה המגע הישיר האחרון עם בני משפחתי האהובים שנעלמו בעשן". הדמעות שטפו את עינינו. לשרה ולי לא הייתה היכולת להוציא הגה מפינו למשמע סיפור נוגע ללב שכזה.
 
יום המחרת לפגישה עם קאתי, היה "יום העבודה", יום שבתון בארה"ב וגם בקנדה. שרה ואנוכי ירדנו לחוף אגם אונטריו. בהתקרבנו הפתיעה אותנו כרזת חוצות ענקית הכתובה בעברית ובאנגלית "ברוכים הבאים לפסטיבל הזמר היהודי". היה זה יום שטוף שמש, החוף המה אדם, רובם בוודאי יהודים. מוקד הפסטיבל נערך בתאטרון פתוח, הופעה מדהימה של להקת זמר, "כליזמרים", שנגנה נעימות יהודיות בהרמוניה נפלאה.
 
מחשבה עברה במוחי: היטלר נחל כישלון חרוץ בניסיונו לפתור באופן סופי את "הבעיה היהודית". צאצאיה הרבים של קאתי, שכולם יודעי עברית, והניגונים היהודיים שאינם פוסקים, הם הוכחה לכישלון הגדול. כמה נורא שבדרך השאיר אחריו כל כך הרבה יגון.
 
תשע"ו, 2016

מילון

אלייה
הזנב השומני של הכבשה .

ציטוטים

”היטלר נחל כישלון חרוץ בניסיונו לפתור באופן סופי את "הבעיה היהודית". “

הקשר הרב דורי