מאגר סיפורי מורשת

צריף הצורפות

אני בעצמי איני יודע מתי אצלנו במשפחה התחילו להתעסק בצורפות אבל אני ואחי מניחים שההתעניינות במקצוע התחילה מימים ימימה, ושבחרו דווקא במקצוע זה כי הוא היה מקצוע מכובד.

כשמשה, סבא שלי, התחיל להתעסק בצורפות ואבי, גבריאל, הפך את זה לעסק ולפרנסה. אבי גבריאל זכה בתעודת רב אומן מריטוריו דמינאל (מלך איטליה) בשנות ה-40 המוקדמות. תעודה שימשה לו כמפתח לסמכויות ולהטבות רבות אשר הועילו לו בהמשך דרכו המקצועית. כשאבי חי בלוב היה לו גם עסק שבו הוא היה ומייצר תכשיטים, רימונים לספרי תורה, רבדים, עטים, כיסויים לסידורים ועוד…

צריף הצורפות

אני נולדתי בלוב בשנת 1948 ועליתי לארץ כשהייתי בן חצי שנה בספינת מעפילים שיצאה מהעיר טריפולי שבלוב. כל המשפחה עלתה ביחד, חוץ מאבי שעלה לארץ לפני כל המשפחה בתור תייר ונשאר בארץ, ואנחנו הצטרפנו אליו אחרי חודשיים – שלושה. כשהגענו לישראל בהתחלה שהינו במחנה עולים, ובתקופה זו אבא שלי עבד ביפו גם אצל צורף וגם לפני העליה הייתה לו עבודה מובנית וכך היה למשפחתי היה קל יותר להשתקם, אבל אז עדיין לא הוקם העסק המשפחתי.

אחרי 6 שנים כשהייתי בן 6-7 עברנו לגור בת ים והקמנו את הצריף. הציוד שלנו מהצריף הישן (הדברים הגדולים והמסיביים) הגיעו בספינה לנמל חיפה, משם הביאו אותם לביתנו החדש בבת ים. אולם, את כל הכלי עבודה והחומרים היינו קונים בתל אביב.

 

הילדות שלי הייתה ילדות נפלאה; היינו עוזרים להורים, הולכים לים, משחקים כדורגל ובונים רפסודות. כשהיינו קטנים, אני אחי ובן דודי הלכנו לים ובנינו רפסודה ממש כמו של "רובינזו קרוזו" ושטנו עליה בים של בת ים. היינו הולכים אל סבא וסבתא שלי כל שבוע, פעם בשבוע - נוסעים אליהם מיום חמישי בערב, ישנים אצלם וחוזרים בשישי בבוקר. היינו עושים גם קצת שטויות- מייצרים "מטבעות" לתכשיטים שונים עם מכונה שנקראת "פרס", ובשביל להפוך את זה למעניין, אני ואחי הגדול היינו עושים תחרויות מי מצליח להכין יותר מטבעות בדקה. יום אחד, כאשר התחרטי עם אחי, בטעות לא שמתי את השְטַנְץ  במקום שבו הוא צריך להיות, וכשהמשקולת ירדה, רסיסי המתכת שלא הוכנו כראוי עפו לי לשפה ולפנים. נפצעתי מכך, והביאו אותי לבית חולים, ועד היום נשארה לי צלקת ממקרה זה.

בילדותי, אני וכל אחיי היינו כמגישי עזרה להורי בצריף, ובצורה זו היינו עוזרים לפרנסת המשפחה. זו הייתה כמין שושלת משפחתית, כל ילד ידע שהוא צריך לעזור להורים וללמוד את העבודה, וכשהוא יתבגר יוכל להכין תכשיטים בעצמו. אחרי שעברנו לגור בבית בבת ים, הקמנו צריף:  שיפצנו אותו לבד והפכנו אותו לצריף גדול יותר אבל רק חצי ממה שהוא עכשיו. ואז, בשנות המיתון בשנת 66 מצבינו הכלכלי היה טוב, אז אבי לקח עובדים שישפצו את הצריף, הכפילו את גודלו והפכו אותו לצריף בטון חזק ועמיד.

הקרבתי רבות בשביל העבודה הזו ובעיקר בשביל אבא שלי, ויתרתי על קורס קצינים רק כדי שאני אוכל לעבוד עם אבי, ועד היום אינני מתחרט על מהלך זה ועומד מאחוריו. הפסקנו לעבוד בעבודה זו כשאבא שלי נפטר,כאשר הייתי חצי שנה אחרי השחרור מהצבא. אני הייתי הילד היחיד שהמשיך לעבוד עם אבי אחרי השחרור מהצבא, והמשכתי לעבוד בכך גם שנה אחרי מותו. נאלצתי להפסיק לעבוד כצורף מפאת חוסר ידע מקצועי ובתפעול העסק.

לפני זמן לא רב, אני ושני אחיי ישבנו לדבר ועלתה השאלה: מאיפה אבא שלי למד את מקצוע הצורפות? חשבנו ולא עלה לנו הסבר הגיוני, אז שאלנו גם אחות נוספת שלנו בפשר העניין. לעומתנו, לה הייתה תשובה מתקבלת על הדעת, שהוא למד את זה מאביו שלמד מאביו שלמד מאביו… משמע המקצוע עבר בין דורות המשפחה. להפתעתי, כשטסתי לפירנצה שבאיטליה בשנות ה-90 ראיתי המון עבודות  דומות למדי למה שאבי היה עושה, והנחתי היא שהוא למד מהאיטלקים את כל הידע שהוא צבר. מה שמפתיע את כולנו זה שהוא לא למד בבית ספר והוא ידע כימיה תרכובות וכל מיני דברים נוספים שלומדים בבית ספר ולא ניתן לרכוש ידע זה בדרך אחרת.

עד היום, אבי נשאר לנו כמושא להערצה אשר אינו מפוענח ונותר כחידה בעינינו.

הזוית האישית

נהננו מאוד בחוויה המשותפת הזו, סבא יצא מוקסם מהחוויה, ההתעניינות השאלות, הצפת הזיכרונות שקירבה ביננו מאוד. הפרוייקט איפשר לנו שיח פתוח ומרתק ביננו.

אני מאחל לשקד – הצלחה בכל מה שהיא עושה ולומדת, ומקווה שחווית הצריך שלי תלווה אותה בהמשך דרכה.

אני מאחלת לסבא – רציתי להודות לך שהצטרפת למסע הזה איתי, המסע הזה לימד אותי המון עליי, עליך ועל כל המשפחה שלנו. איתך צברתי המון ידע, סיפורים וחוויות שלא הייתי יכולה לדעת ולשמוע אלמלא היית מצטרף אלי לחוויה העוצמתית והמיוחדת הזו.