מאגר סיפורי מורשת

 צריך סיגריות כדי לעלות לארץ ישראל

מאת ולנטין לופו

סבא: "נולדתי בעיר הבירה של רומניה ושמה בוקרשט בשנת 1947. סיימתי שם בית – ספר תיכון לפני עלייתי ארצה עם הורי. החיים ברומניה היו קשים לא רק בגלל המשטר אלא גם בגלל האנטישמיות בקרב האוכלוסייה. כשהייתי ביסודי הייתי משחק כדורגל. יום אחד שחקנו והחטאתי בעיטה לשער וילד אחד קרא לי בשם גנאי – "ג'וד" (יהודי) וזה לא היה המקרה היחיד. בקשתי מאבי לעלות לארץ הרבה פעמים עד אשר לקחתי את היוזמה בידי. הורי יישרו איתי קו וכולנו עלינו ארצה. קבלת האישורים לא הייתה פשוטה, חבר שלי יעץ לי לזרז את התהליך על ידי קניית חפיסות סיגריות "מתנה" לפקיד הממונה.

הפלא ופלא, האישור התקבל במקום. היינו חייבים להפרד מחפצים יקרי ערך רגשי כמו תמונות ומזכרות בגלל רוע לב השלטונות. עלינו למטוס במאי 1966 לאתונה אשר ביוון איפה שהסוכנות היהודית הכינה את מסמכי האזרחות הישראלית שלנו. אחרי הסידורים האלה הגענו לשדה התעופה שאז שמו עדיין לא היה "בן גוריון".

עם הגעתי ארצה נשלחתי לאולפן ללימוד עברית בקיבוץ עין השופט ולאחר שלושה חודשים ניגשתי לבחינות הכניסה לטכניון, לימודי הנדסת אלקטרוניקה. בזמן הלימודים ולאחריהם שירתתי בצה"ל למשך 5 שנים כקצין טכני בחיל אוויר.

לאחר סיום השירות הצבאי שלי המשכתי לעבוד בתעשייה הביטחונית כמהנדס תקשורת. הייתי שכן של אשתי בקריית ים וכך התאהבנו."

מבית הכנסת "אייזיק איליה" לפרס בטחון

מאת אמיליה לופו

סבתא: "נולדתי בשנת 1953, בבוקרשט, עיר הבירה של רומניה. לפני עלייתי ארצה עם ההורים והסבתא, סיימתי תיכון עם התמחות במתמטיקה.

החיים ברומניה היו קשים מאד בגלל המשטר, לא היה אפילו מה לאכול. בתור משפחה שומרת על הכשרות, היה עוד יותר קשה, כיוון שמוצרים כשרים לא היו בנמצא. את החגים היהודים הייתי חוגגת עם משפחתי, לאחר החזרה מבית הספר.

בתמונה המצורפת, בית הכנסת "אייזיק איליה" שבו העברתי את החגים בילדותי ובנעוריי. בית הכנסת נבנה בסוף המאה ה-19, בסגנון מאורי. מקום יקר וקדוש!

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר התיכון, כיתה ט', היינו 5 יהודים בכיתה של 30 תלמידים. בכל שנה, אחד מהחברים שלי עזב ועלה לארץ. גם רוב משפחתי עלתה לארץ.

התחלתי לתכנן ביחד עם אבי, את העלייה לארץ. אבי היה מהנדס כימיה, בעל משרה טובה במכון מחקר. הוא עזב את מקום עבודתו והתפרנס בקושי רב מתרגום מאמרים מדעיים. בעצם חיינו מהמשכורת של אמי. קבלת האישורים לעלות לארץ לא הייתה פשוטה: הצלחנו בזכות הבית אשר היה ממוקם במרכז העיר  ושגרנו בו. הבית מצא חן בעייני שכן. עלינו לארץ ב-1.1.1973, בטיסה ישירה לתל-אביב. השארנו את כל החיים שלנו מאחור ולכל אחד הייתה זכות לצאת עם 40 ק"ג שכללו שמיכות, סירים וספרים. נשללה מאיתנו האזרחות הרומנית, עלינו כאנשים ללא אזרחות כלשהי ורק אחרי הנחיתה בארץ קיבלנו אזרחות ישראלית.

היה לי קשה להפרד מחברי ברומניה. לכן קניתי לעצמי דובי צהוב גדול שילווה אותי בדרכי החדשה בארץ ישראל.

בני דרור, אביו של איתן, ליד הדובי ש"עלה ארצה"

עם הגעתי ארצה נשלחתי לקורס מיוחד לסטודנטים בטכניון, ללימוד עברית. לאחר חמישה חודשים ניגשתי לבחינות הכניסה לטכניון, לימודי הנדסת אלקטרוניקה. התחלתי את לימודיי לאחר מלחמת יום הכיפורים. לאחר סיום הלימודים ב-1977, התחלתי לעבוד בתעשייה הביטחונית כמהנדסת תוכנה. זכיתי בעבודה מרתקת והשקעתי בה המון זמן ומאמצים: קיבלתי על כך פרסים.

קבלת תעודת הוקרה

"גאוותי הגדולה מכולן זו משפחתי הנהדרת."

אני וסבתא

הזוית האישית

סבא ולנטין וסבתא אמליה: העלאת הסיפור יחד עם איתן, הנכד שלנו, הייתה חוויה מרתקת. אנחנו מאחלים לראות את כל נכדינו מתבגרים ומצליחים בחיים.

איתן: אהבתי מאוד להיות בימי שני פעם בשבועיים עם סבי וסבתי, כשבדרך כלל הייתי נפגש איתם מספר פעמים בשנה, אני מאחל לסבא ולסבתא חיים ארוכים ומלאי אושר.