מאגר סיפורי מורשת

שנות השירות הצבאי המשותף בראשית שנות בחרותנו והשפעתן העמוקה על המשך דרכינו, כנראה שהובילו אותי להמשיך בפעילות בטחונית בצה"ל ובקהיליית המודיעין. בין השנים 1978 לשנת 2000 שירתי בלבנון.

מאי 1984. אביב. לבנון ובמיוחד דרום לבנון כוסתה בצבע ירוק כהה, מוכתם בשלל צבעים של פרחי בר, כשברקע לובן השלגים של הרי השוף והחרמון, ופטמות של פסגות ההרים תומת ניחא ותומת ג'זין. כל הנחלים שוצפים וגועשים. המים קרים וטעימים זורמים בשובבות מלבבת. החלטתי לארגן יום הולדת לבני הבכור יניב במלאת לו אחת עשרה שנים, הפעם בחרתי באירוע מעט שונה מהרגיל: סיור משמעותי בדרום לבנון וביקור בבתי סייענים גלויים. האירוע נשמר בסוד משאר בני המשפחה כולל רעייתי רעיה על מנת לא לספוג התנגדויות. סיכמתי את התכנית ותדרכתי את סייעני הגלויים שבשטח לגבי התכנון הצפוי. הכנסתי אותם בסוד פרטי הסיור וכמובן גם בנושא התקרובת הלבנונית המיוחדת.

טרם היציאה הנחיתי את הבן יניב בצורה חדה שלאורך כל הסיור ועד הגעה חזרה הביתה, לא יקרא לי "אבא". ביום המיועד, הוא יום הולדתו, הגענו לבסיס בקריית שמונה. ערכתי מסדר יציאה ותדרוך לשבעת המאבטחים. לרשותינו עמדו שתי מכוניות מרצדס אזרחיות מסוערבות. כמו כן היינו מצוידים בכל אמצעי אפשרי לזיהוי כוחותינו, באמצעי קשר מוסלקים מתאימים ובאמצעי לחימה עמו ניתן לפרוק במיידי מכלי הרכב, במקרה של היתקלות. למאבטחים הסברתי שהילד הנו בנו של סייען נוצרי שהיה בטיפול רפואי בארץ, ואנחנו מחזירים אותו למשפחתו. שכחתי לציין שיניב היה באותה תקופה בלונדיני זועק בעל עיניים כחולות.

נכנסנו ללבנון כשבדרך אנו עוברים דרך סייענים דרוזים בחצבייא, שיעים בג'ב ג'נין ונוצרים בג'זין. בכל המקומות האלה התקבלנו ע"י הסייענים בכבוד מלכים עם פתיחת שולחנות, כיבודים וארוחות כיד הדמיון הטוב ובהתאם למסורת האירוח והמטבח הלבנוני. הכל דפק לפי התכנית שהכנתי ובהתאם לתדרוך שנתתי. כל אותו זמן יניב שותק ואינו מדבר בהתאם להנחיות המוקדמות. על שאלות מצד המאבטחים והסייענים הוא עונה באנגלית רצוצה שידע ממספר שנות לימוד בבית הספר. בכל נקודה בדרך המאבטחים שאלו אותי בסקרנות מתי והיכן נחבור לאבי הילד, ואני מנסה להרוויח זמן בסיפורים מפותלים וכך דוחה את הקץ וממשיך בנסיעה. כשחלפנו למרגלות הבופור אני שומע לתדהמתי את יניב שואל "אבא, מה זה ההר ההוא?". בעברית צחה כמובן.

המאבטחים ואני קפאנו באחת. בלמתי את הרכב בלימת חירום, הורדתי את כולם מהרכבים וסיפרתי להם את מטרת הסיור והמזימה שנרקמה. הוספתי והבהרתי למאבטחים שבמידה ולמישהו האירוע קשה לעיכול, חריג ולא מתאים לדעתו, אין לי שום בעיה שידווח עליו. אף אחד לא דיווח על הנושא, כפי שצפיתי בדרכי הפעולה האפשריות (דפ"א) בעת הכנת התכנית. הסיור הסתיים עת חצינו את הגבול חזרה ארצה. יניב נותר עם חוויה קיצונית ומכוננת אחרי שזכה לחוש ולטעום (תרתי משמע) את מעללי אביו ולספוג במעט את פעילותי השוטפת, עת אני נעדר מהבית. כנראה שהגנים אכן עוברים מהורים לילדיהם. הילד גדל ובגר ומעשיו "המשוגעים" עלו על מעללי אביו.

משפחת ברקת

האשה רעיה בת דן (אנחנו מאותו הכפר). אמה הייתה מטפלת שלי מהסיר ועד לצבא. יניב בן 45, נשוי, לבני הזוג חמישה ילדים, הוא מתגורר בכחל משמש כאיש אחזקה של מרבית הקוונועים בארץ. ילדיו גדלים בחינוך ביתי. מורן בת 44, נשואה ולהם ארבעה ילדים, מתגוררת במושב בית שערים עוסקת בחינוך מיוחד וכן מדריכה בסטודיו לאימון גופני לנשים, בימי הלחץ מורן מגמיעה טלאים בדיר המשפחתי. בנה הבכור שהינו נכדי הראשון עומד בפני גיוס לצה"ל. ינון בן 33 נשוי ולהם ילד, מתגורר בהוד השרון, הוא ה'צפונבוני' היחידי במשפחה, עוסק במקצועו כעו"ד.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 2: התפוח לא נופל רחוק מהצנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

צחי ברקת תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

ההורים שלי

מטרות הדמות של צחי ברקת

איור של אריה טופור