מאגר סיפורי מורשת

שמי הדסה בנימין. משפחתי ואני עלינו מהודו לארץ ישראל בשנת 1961. בהודו לא היה חסר לנו מאומה מבחינה כלכלית, ולא חווינו אנטישמיות או רדיפות על רקע היותנו יהודים. עלינו לארץ בגלל שהיינו ציונים ואהבנו את ארץ ישראל.

הגענו לארץ והנסיעה מנמל התעופה עד לירוחם הייתה מאוד קשה בזמנו. היה רק חול וחול… אימא כמובן התחילה לבכות ולומר: "מה זה, הגענו למדבר?". אבא שלי בהודו היה מנהל ברכבת ופה עבד כעובד אדמה. היה לו מאוד מוזר, אבל בגלל שזאת ארץ הקודש אז הוא עשה זאת באהבה.

הקליטה הייתה מאוד קשה בתחילה, בעיקר בגלל השפה. בהודו התפללו באנגלית, לכן בעזרת האנגלית המדוברת נקלטנו יחסית מהר יותר. בילדותי למדתי בבומבי בבית ספר יהודי את כל החוקים והדינים באנגלית. כשעליתי לארץ השתלבתי בכיתה ג'. היה ממש כיף ללמוד שפה חדשה, ללמוד משחקים חדשים כמו שבע אבנים ,חבל, גומי, מחניים ועוד…

בשנת 1968 אחי פנחס ז"ל התגייס לצבא הגנה לישראל לגולני ובשנת 1969 הוא נהרג במלחמת ההתשה ברמת הגולן בעת מילוי תפקידו. היה לנו מאוד קשה! הטראומה היא קשה מאוד וממשיכה ללוות אותנו עד עצם היום הזה ממש. הנצחנו את שמו באמצעות מספר דברים – מגרש משחקים נקרא על שמו, יש אנדרטה לזכרו, תרמנו ספר תורה לבית הכנסת וגם אימא ילדה בן וקראה לו על שמו – פנחס.

הזוית האישית

ליאם: נהנינו מאוד לעבוד עם סבתא שלי, היא תמיד הקפידה להגיע למפגשים ושתפה אותנו בסיפורים על העבר של המשפחה, הקשיים וההצלחות.

נסטיה: שמחתי לקחת חלק בתכנית ולשמוע את הסיפור המשפחתי של חברתי. תודה רבה לסבתא של ליאם, הדסה.