מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ציונות והגשמה – קיבוץ חדש – בחן

ראובן ושגיב בתכנית
ראובן בצעירותו
חוויות שהיו שווה לחיות אותן

שמי ראובן סופר ( רוברטו ספרונצי'ק – בארגנטינה), נולדתי בשנת 1933 בלה פלאטה, בירתה של מחוז בואנוס איירס, ארגנטינה,  שנה ארורה בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה ולא יכולנו לתאר מה יקרה באירופה ובעיקר, בקרב בני עמנו.
 
ההורים שלי, חנה ודוד היו במצב כלכלי יחסית טוב, אבא היא פקיד גבוה ומכובד בבית חרושת לטקסטיל, אשר היה שייך לחברה אנגלית. הוא למד אנגלית במהירות והיה המתווך בין הבעלים לבין הפועלים המקומיים. הוא היה היהודי היחיד במפעל. הקשרים של אבי עם אנשים חשובים בעיר היו ענפים, וזה אפשר שאני ואחותי נוכל להיכנס ללמוד בבית ספר עממי מאוד יוקרתי, שהיה שייך לאוניברסיטה המקומית עם תוכנית ייחודית, מנוהלת על ידי המחלקה הפדגוגית של המוסד.
 
הלימודים היו מחולקים לשניים: בבוקר לימודים עיונים: שפה ספרדית, גיאוגרפיה, לשון ודקלום, אנגלית וצרפתית וכול'. אחרי הצהריים עסקנו במלאכות שונות ( פיסול, נגרות, גינון ועוד). בשנת 1940 נכנסתי ללמוד בכיתה א' ובאותו היום חליתי במחלה מהמסוכנות ביותר באותה תקופה – דיפתריה (קרמת), שהפילה קורבנות רבים. עוד לא הכירו את האנטיביוטיקה והיו מטפלים בחולים " בסוארום" סוסים. מחלה זו ריתקה אותי במשך כמעט  שנה שלמה, ויצאתי ממנה חלש מאוד. באותה שנה נולדה אחותי ביאטריס, כך שהורים היו צריכים להתמודד עם בעיות קשות ומסובכות.
 
הסיפור מתחיל בשנת 1940, הייתי בן 7 כאשר נכנסתי לבית הספר. בכיתתי היינו שני ילדים יהודים בלבד היתר מקומיים (נוצרים). באותו זמן באירופה התחילה מלחמת העולם השנייה והאווירה הייתה באופן כללי בעד הנאצים. כמובן שזה התבטא באנטישמיות בולטת שהגיע לאלימות פיזית ומילולית כלפי יהודים. בהזדמנות מסוימת אחד המורים איש צבא לשעבר, ביקש ממני להתלוות לספריה של בית הספר. שם הוא לקח כלי מדידה והתחיל למדוד לי את תווי הפנים: הראש, הסנטר, האף,וכו'. כמובן שלא ידעתי איך לפענח את הדבר הזה. שנים רבות עברו וידעתי שהאדם הזה ביצע מדידות המבוססות על תורת הגזע הנאצית.   
 
באו אלי חברים מהקהילה היהודית המקומית שהשתייכו לתנועת נוער בית"ר והבטיחו לי הגנה מלאה נגד האנטישמים. שם היה המפנה המרכזי בחיים שלי. התחלתי ללמוד היסטוריה יהודית, ציונות והגשמה. בארץ ישראל, בשנות ה-40 שלט המנדט הבריטי ותנועת בית"ר הייתה מזוהה עם המאבק לסילוקו. גם בארגנטינה ביצענו פעולות נגד בריטניה. כאשר השלטונות הבריטיות בארץ תלו את חברי האצ"ל, החלטנו לפעול על מנת לפגוע באחד ממוסדות הכלכליים של הבריטים בעיר. התארגנו קבוצת חברים (בסה"כ היינו ילדים) ויעד הפעולה היה לשרוף את דגל אנגליה המונף באופן קבוע מול הסוכנות של החברה הבריטית "של". לא לקחנו בחשבון שבלילה מורידים את הדגל ,לכן מרחנו את כל החלונות בזפת שחורה. 
 
השתתפתי בפעולות המרכזיות של התנועה ובמיוחד במחנות קיץ. החוויות היו מרגשות וחשובות להמשך חיי.עם הקמת המדינה ב-1948 ,מספר חברים בתנועה ועוד אחרים, חשבנו להשתחרר מהתלות של מפלגה כל שהיא והקמנו תנועה חלוצית בתוך מועדוני מכבי. קראנו לה "תנועת חלוצית מכבי " ועם השנים התאחדנו עם תנועות אחרות בלתי מפלגתיים ויצרנו את "תנועת למרחב" (היום, "החלוץ למרחב"), כוונתנו הייתה למשוך כמה שיותר נערים יהודים בלי המחסום המפלגתי. זה לא היה פשוט כי היו קימות תנועות חלוציות הקשורות למפלגות אם מאירופה ומארץ ישראל (השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני) והיו חזקות מאד עם תמיכה גדולה לפעולותיהן הקמנו את התנועה החדשה עם שלושה קנים בשלוש ערים ראשיות בארגנטינה ולאט לאט קיבצנו יותר ויותר  בני נוער שנשבו ברעיון שלנו.
 
בשנת 1950 הצלחנו לגבש את הגרעין הראשון שלנו לעליה והחברים הללו התיישבו זמנית בקבוצת כינרת אשר בעמק הירדן. הכוונה שלנו לרכז מספיק חברים ולהקים את הקיבוץ שלנו.בינתיים אני נהייתי מדריך וראש הקן של לה פלאטה. הייתי אז בסך הכול בן 16. החלטתי החלטה גורלית, אני מתגייס באופן מלא לעבודה בתנועה, מפסיק את הלימודים בתיכון ומעמיד את עצמי להגשמת הרעיון.
 
1951 אני צריך להתגייס לשרות סדיר בצבא הארגנטינאי. התנועה החליטה שבוחרים בי, לצאת לארץ וללמוד במכון למדריכי חו"ל בירושלים. זה בהכרח היה דוחה את עליתי, לפחות ל 3-4 שנים . הכוונה שאני אלמד ואחזור להדריך. יצאתי במחצית שנת 1952, אומנם לא הייתי מגשים את הרעיון לעליה, אבל ללמוד עברית, היסטוריה של עמנו וציונות  ולחוות את החיים בישראל, זה היה מספק.
 
זאת הייתה שנה מופלאה. עברתי את ההכשרה הקיבוצית יחד עם הגרעין שלנו בכנרת. חזרתי עם מטען עצום של חוויות. נכנסתי לעבודה בתנועה כמדריך וחבר ההנהגה.כמו כל התנועות שמחנכות לעליה ולקיבוץ, היינו חייבים להקים " קיבוץ הכשרה " באיזו שהוא מקום בארגנטינה ולהכין שם את הגרעינים המיועדים להגשמה. שם היו צריכים לעבוד ולחיות חיים משותפים משך תקופה מה.אנחנו הקמנו את שלנו, 900 קילומטרים מהבירה, בעיירה שהקימו היהודים בראשית המאה, מויסז וילל. קראנו לה "בנימין זאב הרצל " וזה היווה בשבילנו גאווה גדולה.
 
יצאתי לשליחויות קצרות בין היתר לצילי וחזרתי לארגנטינה לתוך מהפכה צבאית (שנכשלה…) ובגלל טעות בתעודות הצבאיות שלי, הכניסו אותי לבית הסוהר המרכזי של המשטרה, על פי בקשת הסגרה מטעם הצבא. אין צורך להסביר מה זה אומר, עקרונית, בתעודות שלי לא הופיע שאני זכיתי לדחיית הגיוס ולגביהם, אני הייתי סוג של משטמת ועבריין גיוס. הזמן שביליתי בכלא לימד אותי פן אחר של העולם שבו חייתי. היה חשש שיחשבו שאני "חלק" מאנשי המהפכה שהתרחשה וזה היה נראה יותר ממפחיד, אבל אבא שלי, שהכיר קצין בזמן שהוא היה בשרות הצבאי (בשנת 1927) ובאתו הזמן, גנרל בשרות פעיל, השיג את השחרור שלי.
 
זה היה  ברור שאני חייב לעזוב, ועשיתי את כל ההכנות לעליה. בספטמבר 1955, הפלגתי לארץ. פרק לא קטן נשאר מאחור, משפחה וכל מה שהיה מוכר לי…הגעתי לאיטליה לאחר כ-15 יום ואני לבד, ללא החברים שלי. אלו, הספיקו לעלות לקרקע במקום שקראו לו "משלט 82" על גבול ממלכת ירדן , במשולש הערבי. במקום מצאו היאחזות ו' של הנח"ל והכוונה ,לאזרח את המקום וליצור מן "משלט" מול הגבול ברצועה אחי צרה של המדינה (בינינו ובין החוף, כ-45 ק"מ….)       
 
הקיבוץ החדש, בחן
הקיבוץ החדש, בחן, היה שיא של כל המאמצים ליצירת הישוב שלנו והגשמת הקיבוץ הבלתי מפלגתי הראשון. זה לא היה מובן מאליו. כל הזרמים של התנועה הקיבוצית היו שייכים, מזוהים עם מפלגות המיוצגות בכנסת ישראל. בהסכם מיוחד ששמר על העצמאות הרעיונית שלנו, הצטרפנו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. קרה מקרה כמעט הזוי, כאשר הפלגנו מאיטליה לארץ. על אוניה ישראלית רעועה "ירושלים" (שכנראה הייתה זו הפלגתה האחרונה) נסע גם, משפחת בגין ( מנחם, עליזה ובני). יד המקרה שדווקא בעליה שלי, שהתחיל את כל הסאגה הציוני בתנועת בית"ר, מוצא את הלוחם הנערץ, מפקד בית"ר, בעלייתי לארץ.
 
יחד עם העולים הרבים שהיו בדרך לישראל, היה גרעין של הנוער הציוני ממרוקו שהוברחו לאוניה. זאת הפעם הראשונה שפגשתי חברים נפלאים מתנועה חלוצית שעלו להתיישב בקיבוץ ,כפי שאני הייתי…באו לקבל אותי במשאית פורד האגדית של הקיבוץ. התרגשות עצומה, חיבוקים, ומפגש לחיים עם חברי הגרעין שלי, שבינתיים עלו על הקרקע בסוכות 1954.  בקיבוץ, צריפים שוודים, חדר האוכל וגם "בית תרבות" מאותו המקור. לא היו רהיטים בחדרים הקטנים אבל בשבילנו, היה מספיק, ארמון ממש. מיטות "סוכנות" עם מזרני קש ( שלא פעם היינו חייבים לרסס נגד פשפשים.).
 
בקיבוץ
 
תמונה 1
 
היינו פחות מ-30 חברים והמטרה המרכזית שלנו, עבודה, בטחון ויצירת חברה חלוצית, אבל לא היה זמן לרומנטיקה, היה צריך  לצאת ליום עבודה מפרך בשדה, שאנחנו לא באמת היינו מוכנים ומיומנים לכך. לשמור בלילות (ולפעמים לצאת למערבים שנמשכו שעות רבות) ומעט אוכל. זה לא היה קל אפילו בשבילנו, אבל היינו עטופים בלהט היצירה החדשה וזה הספיק.
 
מהר מאד התרגלתי למלאכות השדה, יצאתי לקורס בסיסי לחקלאות ופתאום אני מרכז את ענף גדולי השדה. זאת באמת הייתה עוד תקופה מלהיבה ובלתי נשכחת. בשעות הפנאי (שלא היו רבות) המשכתי לטפל בקשר עם התנועה בארגנטינה, הדרכתי קבוצות חניכים שהגיעו ללמוד בארץ (כפי שאני עשיתי שנים לפני), טיפול מול המוסדות וכד'
 
אני חושב, שהייתי מרכז התרבות הראשון בקיבוץ. היינו מביאים סרטים, הצגות, ומארגנים פעולות לימוד משותפות (ימי עיון). את זה עשיתי  הרבה שנים, זאת הייתה אהבתי הגדולה. עם הרבה הצלחות ואכזבות.עבדתי קצת במטבח ( עד אז היה לנו טבח שכיר וזה היה נחשב כ"חטא " מבחינה עקרונית. הרצון של החברים היה לקבל גרעין ישראלי (צברים ) ולגוון את האוכלוסייה.)הגענו להסכם עם תנועת "הצופים העבריים", אנחנו ניתן גרעין ארגנטינאי  שעמד להשלים אותנו, והם יתנו גדעין שעמד להתגייס לנח"ל ולהשלים את קיבוץ מגל.יצאתי לאחד המשימות הקשות והמאתגרות של חיי.
 
עברתי לגור בתל אביב ומשם לרכז גרעין המורכב משלוש קבוצות של חניכי י"ב (שנה לפני הגיוס) מירושלים תל אביב ונתניה. היה גם חניך מבחן עצמו.הפעולות היו בדרך כלל בסופי שבוע והתרוצצתי בין השבטים. באותה תקופה התנהל בירושלים משפט אייכמן כך שבבוקר, כמעט כל המשפט, הייתי צופה במתרחש. זה עזר לי להתמודד עם חלק מהפעולות ,כי כולם היו מרותקים לנעשה שם. במשפט עצמו, התחברתי לסנאטור ארגנטינאי שבא לכסות את מהלך המשפט ולאחר מכן כתב ספר בשם " המשפט הגדול" (סנטאנדר). הוא היה מוכר כלוחם גדול נגד הנאצים בארגנטינה.
 
בסוף שנת 61 התחתנתי עם בחירת ליבי, אסתר ולאחר 9 חודשים נולדה בתנו הראשונה, אורנה. בשנת 1964 יצאנו שלושתנו לשליחות, שוב לארגנטינה, לעבודה בקרב הנוער היהודי ובתנועה שלנו. כאשר חזרנו לארץ, בסוף 1966 פגשנו אווירה קשה ורוחות מלחמה באוויר. ב 5 ביוני 67 הצבא הירדני תקף את הקיבוץ ותור שריון התקדם לעברנו מטול כרם. זאת הייתה טבילת האש הראשונה שלנו. היו קודם הרבה תקריות אש, אבל מלחמה, הפעם הראשונה. התנהגנו מעל למצופה, אני הייתי רגם ונלחמנו כ-3 ימים רצופים עד שכוחות צה"ל פרצו לגדה.
 
בחן היה בין היתר אחד מנקודות הפריצה. אסתר הייתה בהריון ובילתה כול העת במקלט מבלי שאף אחד משנינו ידע על השני. גילינו מאוחר, כאשר חזרנו לדירתנו, שרסיסים רבים היו תקועים בארון חוץ. במאי נולד איתמר ואנחנו בשיא האושר. מאורנה ובעלה אהוד, קבלנו 5 נכדים ומהנכדה הראשונה, שני נינים. איתמר התחתן עם בחורה קוריאנית, מדהורי. גרים בגרום קוראה. אפשר לספר ולספר, על כל מה שהיה מאז ועד היום.
 
הייתי שנים רבות אקונום במכלול של מטבח, חדר האוכל והכלכלה. מעניין, אתגרי ומשכיל.עבדתי לא מעט שנים במפעל לפלסטיקה בקיבוץ העוגן שעמו היינו מקושרים. העבודה האחרונה בחיי בקיבוץ הייתה בריכוז המינימרקט ומשם לגמלאות, תקופה אשר מאפשרת לעסוק בכל מה שאתה יכול ורוצה בין היתר, לכתוב מיני ביוגרפיה זו ולחלוק איתכם את חוויות חיי.
 
ראובן סופריוני
 
העשרה
דיפתריה (קרמת): "דיפתריה (או דיפטריה; באנגלית: Diphtheria; בעברית: קרֶמֶת או אסכּרה) היא מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות. לפני שהורכב לה חיסון הייתה מחלת הדיפתריה נפוצה וקטלנית ביותר".
 
בחן: "בחן הוא קיבוץ בעמק חפר בסמוך לבת חפר. הקיבוץ נוסד בשנת 1954 על ידי גרעין נח"ל של תנועת למרחב יוצאי אמריקה הדרומית. הקיבוץ הוקם, כדרכה של "למרחב", ללא שיוך תנועתי. השם הוצע על ידי זאב וילנאי, מקורו בספר ישעיהו, ומשמעותו – מגדל צופים. השם ניתן לקיבוץ על שם גבעת "משלט 82" (תל בחן) שהיוותה מקום תצפית על עמק חפר ומישור החוף במערב ועל צפון השומרון במזרח".
ויקיפדיה
 
2016, תשע"ו  

   

מילון

תנועת מכבי
תנועת נוער ציונית

דיפתריה קרמת
דיפתריה (או דיפטריה; באנגלית: Diphtheria; בעברית: קרֶמֶת או אסכּרה) היא מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות. לפני שהורכב לה חיסון הייתה מחלת הדיפתריה נפוצה וקטלנית ביותר.

בחן
בחן הוא קיבוץ בעמק חפר בסמוך לבת חפר. הקיבוץ נוסד בשנת 1954 על ידי גרעין נח"ל של תנועת למרחב יוצאי אמריקה הדרומית. הקיבוץ הוקם, כדרכה של "למרחב", ללא שיוך תנועתי. השם הוצע על ידי זאב וילנאי, מקורו בספר ישעיהו, ומשמעותו - מגדל צופים. השם ניתן לקיבוץ על שם גבעת "משלט 82" (תל בחן) שהיוותה מקום תצפית על עמק חפר ומישור החוף במערב ועל צפון השומרון במזרח.

ציטוטים

”לכל אדם יש סיפור, לא משנה מיהו ובן כמה הוא “

הקשר הרב דורי