מאגר סיפורי מורשת

סבא שלמה יעקב דוידוביץ, הידוע כסולי, נולד בדרום אפריקה ב-4.9.1937, כ"ח באלול תרצ"ז, להוריו חיים דוידוביץ ודורה לבית שיין אשר נולדו בליטא וקיבלו חינוך יהודי. הסבא של דורה כתב ספרים בעברית תנ"כית שהייתה מקובלת באותם הזמנים. ספרו "אבני שיש",  "שיש" ראשי התיבות של שלמה יעקב שיין, נכתב בכתב ידו ונמצא, הוצא לאור בידי המשפחה.

 

חיים ודורה עברו מליטא לדרום אפריקה בשנות ה-20 לחייהם, שם הקימו את ביתם. לדרום אפריקה הגיעו יהודים רבים מליטא, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. נולדו להם 5 ילדים, 4 בנים ובת, אשר קיבלו חינוך יהודי בבית ובבית הספר. ההורים דיברו עברית, אידיש ואנגלית. העברית בפיהם הייתה עברית תנ"כית, היות והשפה שסבא דיבר בליטא, נלמדה בשפת התנ"ך. זו הייתה עברית יפה, ולא שפת יום יום. סבא רבא חיים המשיך ללמד עברית ומעורב בחיי הקהילה היהודית בדרום אפריקה.

 

בנו, סבא סולי, היה הילד השלישי במשפחה. בילדותו התעניין בספורט, כמו: כדורגל וכל סוגי הספורט שהיו מפותחים בדרום אפריקה. אהב לקרוא והיה בתנועת נוער בני עקיבא. כשבגר נסע לטיול באירופה והגיע לארץ לבקר את אחיו הבכור שהיה ממקימי מושב הבונים. הוא אהב מאוד את הארץ והחליט לחזור לישראל. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הגיע לישראל ולמד כאן באוניברסיטה בר-אילן, פילוסופיה וספרות אנגלית.

 

כאשר סיים את לימודיו ראה בתל אביב את סבתא יוכי, שהייתה עדיין תלמידת תיכון בת 16. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. היות וסבתי הייתה עדיין צעירה מאוד, נאלץ לחכות לה זמן רב, עד אשר סיימה לימודיה. אחר כך התגייסה לצבא. עם סיום שרותה הצבאי, הם התחתנו בשנת 1962. בינתיים סבא עבד בתעופה אזרחית, תחום שעניין אותו במיוחד. לאחר נישואיהם נסעו לאנגליה וסבתי למדה שם אמנות. הם גרו שם שלוש שנים. כאשר חזרו לישראל הקימו את ביתם בתל אביב. סבי שרת בצבא, בדרום הארץ ואהב מאוד את הנגב. הוא המשיך בעבודתו ולימים התמנה למנהל חברת תעופה (נתיבי אויר דרום ארפיקה) s.a.a  והקים את סניף החברה בארץ. 

 

בתל אביב נולדו להם שלושה ילדים: אבי, טלי (אימא של יובל) ולירן. לפני למעלה מ-30 שנה עברו לגור בהרצליה. הילדים גדלו וסיימו לימודים גבוהים בתחומי חינוך, דרמה ואקטואריה. הם נישאו ונולדו נכדים שהביאו הרבה נחת. סבתא עסקה באמנות, ציור ופיסול. סבא עסק בעבודתו, ובזמנו הפנוי שיחק כדורת דשא, גולף וצפה במשחקי כדורגל, טניס ושיחק שח. ביתם של סבא וסבתא היה בית פתוח ומלא פעילות של הילדים וחבריהם ובכלל…

 

המשפחה אהבה (ואוהבת) לטייל בארץ ובעולם. היו נסיעות וחופשות משותפות לכל המשפחה. הנסיעות למקומות שונים הרחיבו את הידע והכרות עם תרבויות וחוויות מעניינות, וקרבו את בני המשפחה מאוד. סבא אהב להיות עם הנכדים. שיחק, הצחיק ופינק אותם. היה לו חוש הומור מיוחד ובדיחות וביטויים מיוחדים לילדים שרק המשפחה הבינה…. "בשפה קישקושית" (עד היום אנחנו מזכירים אותם). במשך חייו היו לו הצעות רבות לעבוד בחו"ל, אך הוא סרב ותמיד אמר שהכי טוב לגור בארץ. היה ציוני. 

 

נספר על כמה טיולים ונסיעות לחו"ל. חשוב לציין שהטיולים בארץ עם כל המשפחה ביחד, היו אהובים במיוחד. סבא סולי אהב מאוד את נוף הנגב, ים המלח והדרום. המשפחה למדה להכיר טוב את הארץ. ביקרו הרבה בדרום אפריקה שם גרה משפחתו של סבי. זו ארץ ענקית, עם נוף טבעי ומרהיב. ערים יפות, מכרות, מוקפת ים. גווני אוכלוסיה ושבטים שונים. הודים, אנגלים, אפריקנים ועוד… וקהילה יהודית חמה. ערים גדולות כמו יוהנסבורג, קייפטאון, דרבן וערים רבות מעניינות. טיולים לספארי כמו קרוגר פארק שגודלו כגודל ישראל. היו גם נסיעות ברחבי העולם: צרפת, יוון, איטליה, ספרד, חופי הים התיכון, הולנד, שוויץ, אנגליה, ארגנטינה,מכסיקו, ארה"ב, קנדה, אלסקה, יפן, אוסטרליה, ניו זילנד ועוד….  

 

נספר על 3 חוויות מעניינות במיוחד:

חוויה ראשונה: סבי וסבתי נסעו לבוצואנה (Botswana) שבאפריקה הדרומית . 17% משטחה כ-100,000 קמ"ר, הוכרז כשמורת טבע. בקבוצה של 6 איש, לספארי, בשמורה טבע מנותקת, מגיעים במטוס קל ושם אסף אותם מורה דרך, מהנדס שוויצרי שגר ומדריך בשמורה. היה מחנה אוהלים, מקלחות שהוא בנה בעצמו מחבלים ודליים וצוות אפריקאים שעבדו שם. הוא עצמו לקח קבוצות פרטיות לטיולים. ערב אחד ישבו סביב המדורה לארוחת הערב, מסביב חושך מוחלט והמחנה מואר בלפידים בלבד. לפתע שמעו רעש חזק כמו רכבת דוהרת וראו שכל האפריקנים נעלמו כהרף עין. אחרי מספר שניות הרגישו דהירה מטורפת של חיות, ממש בקרבתם שדהרו לכיוון המחנה. זה ארך כמה דקות כשכולם יושבים בהלם ושומעים רעש עז של קפיצות לתוך מי הנהר. לפתע השתרר שקט מוחלט. לאט לאט ראו את האפריקנים מופיעים, יורדים מהעצים מסביב וחוזרים להלך בשבילים. מורה הדרך הופיע וסיפר שזה עדר היפופוטמים שדוהרים לתוך הנהר. זה חוזר על עצמו מדי פעם. בפעם הקודמת הם דהרו דרך אוהל, דרסו אותו ומי שהיה שם. אין כל אפשרות לעצור אותם ואין כמעט זמן להזהיר. הנתיב לא מדויק, צריך רק לטפס למעלה על עצים או לסטות מהדרך אם יודעים לאן… ארך זמן עד שנרגעו, אך הרגישו שחייהם ניצלו.      

 

חוויה שנייה בספארי: בוקר אחד מורה הדרך השוויצרי הסביר שהיום ישוטו בדוגיות "מקורו" (דומה לקאנו)- סירות ארוכות וצרות. בכל סירה יש תייר או שניים ומורה דרך שחותר במשוט ארוך ומנווט. הנהר רחב וארוך וללא סוף שנראה לעין. נוף של שיחים מסביב ויערות ברקע וציפורים. סבתי מסתכלת סביב ורואה במים גבעות שמנות בכל מקום. לשאלתה המדריך עונה: אלה היפופוטמים והוא מנתב ביניהם. לדבריו אין סכנה. סבתי אמרה שהיפופוטם יכול להפוך סירה ואז יהיו טרף לתנינים הרבים השורצים בנהר. כולם דרשו בתוקף לחזור מיד לחוף וכשחזרו הם הרגישו שממש ניצלו.  

 

אחר כך השוויצרי סיפר סיפורים מסמרי שיער על מקרים שקרו שם למשל, ששבוע קודם ירדה תיירת להתרחץ בבוקר בנהר, למרות אזהרות מראש. בחיפוש אחריה, נמצאו רק המגבת והסבון של אותה תיירת. השוויצרי הציע לא לוותר על שייט בנהר ושהוא ייקח אותם בסירה גדולה עם מנוע ,לפיקניק. כאשר הגיעו לשם, שאל אם רוצים לשחות בנהר. כמובן שסירבו. הוא התניע את סירת המנוע שחגה סביבו, כך שהתנינים נמנעו מלהתקרב ושחה להנאתו בנהר. צפו בו בדאגה, תימהון והערצה. כולם דרשו בתוקף לחזור וכך היה. השייט בחזרה היה רגוע, בשעת בין ערביים, שמיים אדומים, להקות ציפורים שעפות מעל ונוחתות למנוחת לילה על צמרות העצים.      

 

לאחר עוד טיולים ברחבי השמורה, בהם ראו ליד מקורות מים, עדרי פילים, ג'ירפות, אימפלות, אשר מגיעים בשעות היום. בלילה רואים אריות, נמרים, צבועים מנומרים ותנים. החיות באות לשתות מים והטורפים אורבים להם. בנהר צ'ובה מצויים מאות היפופוטמים שמתקררים על גדותיו, לידם עופות מים ולמעלה להקות גדולות של ציפורים. לאחר החוויות המרתקות שמחו לחזור שלמים ובריאים הביתה.

 

חוויה שלישית: ניו זילנד (סבתא מספרת…) טסנו לאוסטרליה,דרך הונג קונג. אחרי הרבה שעות טיסה, הגענו לסידני. עיר ענקית ומרשימה. במיוחד בית האופרה הנפלא במבנהו ובהופעות שמתקיימות בו. מסביב ים, הרבה בילויים ומופעי רחוב ליד המים ועוד. לפתע סולי אומר שמכאן אנחנו ממשיכים לניו זילנד. התרגשתי מאד. סולי ארגן הכול ובניו זילנד התחלנו בחיפושים אחרי קיברו של סבא שלי מצד אבי, דוד זליג, אשר הוא וסבתי ציפורה פייגה, נולדו בפלונסק שבפולין. הגיעו לארץ  לפני מלחמת העולם השנייה, בנו בית בתל אביב. עקב המצב הקשה בארץ באותה תקופה, נסעו בעקבות אחי סבי לניו זילנד ונשארו לחיות שם. לאחר שסבי נפטר, סבתי הגיעה בזקנתה לישראל ונפטרה כאן.

 

בחיפושנו אחר קברו של סבי, נעזרנו בשליח חב"ד, בחור נהדר שסולי יצר איתו קשר מהארץ. יחד נסענו מבית קברות לבית קברות. עברנו חלקה אחר חלקה, לא היה את מי לשאול. לאחר שעות רבות בהן ניקינו אדמה מעל מצבות (היות ששנים רבות לא ביקרו שם), לפתע ראיתי שיש- שחור שהיה מצבתו של סבי דוד זליג גודמן ז"ל וגם מצבה של דודי חיים ז"ל שקבור לידו. ניקינו את המצבות, אמרנו "יזכור", הדלקנו נר זיכרון והנחנו פרחים. היה מרגש ביותר. הרגשנו שעשינו מצווה גדולה עבורם ועבור כל משפחתנו. היה זה אחד הרגעים המרגשים בחיי, תודות לסולי בעלי האהוב.           

 

טיילנו ברחבי ניו זילנד, ראינו נוף מהמם. ביקרנו בכפרי ה"מאורים" (התושבים הראשונים), ראינו אלפי כבשים , גייזרים, מרחצאות מים חמים. הרבה ירוק ולא פסחנו על אתרי הצילום של הסרט "שר הטבעות" ו"ההוביט". זה היה טיול קסום, רחוק ובלתי נשכח. תודה לסולי שלי…

 

סולי חלה לפני כמה שנים ונפטר בערב סוכות, י"ב בתשרי תשע"ד, 16.9.2013. הוא השאיר אחריו משפחה ונכדים רבים ואוהבים. כל המשפחה הייתה אבלה ועצובה מאד במות סבא. במשך השנה שחלפה, סבתא באה אלינו הרבה ואנחנו בקשר חם ואוהב. אנחנו זוכרים באהבה את סבא שלי סולי, שהיה סבא טוב ואהב מאד את כל המשפחה. חודש וחצי לאחר פטירתו של סבא, נולד נכד חדש במשפחה, לבתו לירן ונקרא על שם סבי- שלמה יעקב לבית ברוש. קיבלנו מתנה נפלאה!