מאגר סיפורי מורשת

סבי יעקב ראובני נולד ב-1931 בעיירה קטנה בשם "אלעזיר" שבדרום עיראק, בין הערים עמארה לבצרה. סבא של סבי ראובן, היה ראש הקהילה היהודית בעיירה והם זכו לכבוד גדול עקב כך. עד כיתה ג' למד סבי בבית ספר מעורב של יהודים וערבים ועזר בזמנו החופשי לאביו אלישע, שהייתה לו חנות בדים ששרתה בעיקר את התושבים הערבים המקומיים.

כשסבי היה בן 7, קיבל סבא רבא ראובן הצעה מהקהילה היהודית בעיר עמארה להתמנות לרב הראשי של העיר ובמקביל נבחר אביו להיות החזן בבית הכנסת המקומי, והמשפחה עברה כולה לעיר עמארה. בעמארה התחיל סבי ללמוד בבית הספר היהודי ובין המורים היה גם סבו, שלימד תנ"ך מה שאילץ אותו להיות תלמיד למופת.

בגיל 12 עבר לבית ספר תיכון מעורב כיוון שלקהילה היהודית לא היה בית ספר משלהם. הוא למד בעיקר בשעות אחר הצהרים ובשעות היום היה פעיל בתנועה הציונית.

בתנועה הציונית למדו את השפה העברית וכן שירה וריקודים בהדרכתו של דודו, משה דבורי שהיה גם מזכיר התנועה. מספר החברים בתנועה גדל במשך הזמן והיה צורך בעוד מדריכים. כמה מחבריו של סבי יחד עם סבי נבחרו לעבור קורס הדרכה. הקורס התקיים בעיר בצרה ונמשך חודש שלם. הם סיימו את הקורס בהצלחה וחזרו לעמארה על מנת להדריך את הקבוצות. ההדרכה כללה גם את לימוד השפה העברית.

באחד הערבים, ישב סבי בביתו והכין את שיעורי הבית לקבוצה אשר היה אמור ללמד. פתאום הייתה דפיקה בדלת, היה זה שליח מטעם ראש הקהילה אשר בא להזהיר אותו מפני המשטרה שהייתה בדרכה אל ביתו. סבי החביא את החומר בחולצתו ויצא מהבית במהירות. הוא הבחין באנשי המשטרה יחד עם ראש הקהילה מתקרבים לביתו והסתתר בביתו של אחד המדריכים עד תום החיפושים.

בחיפוש מצאו תמונה שלו רכוב על גמל עם מכשיר מעץ אשר התקין בעצמו לפיתוח תמונות. זה הספיק להם כדי להאשים אותו בריגול. הוא נלקח יחד עם סבו ראובן למעצר ושם הם שהו כחודש ימים. הסבא כמובן כעס מאוד על נכדו והאשים אותו במצב. תנאי המעצר היו קשים ואחרי חודש הם שוחררו, אחרי התערבות של ראש הקהילה ששילם שוחד והתאמץ לשחררם מהמעצר.

זו לא הייתה הפעם היחידה. פעמים נוספות סבא הרגיש שעוקבים אחריו. באחד הימים נעצר אחד המדריכים יחזקאל עאני באשמת פעילות קומוניסטית. העובדה שלא מצאו חומר מפליל בביתו לא מנעה מהשלטונות לאסור אותו ואת משפחתו שנים ארוכות בכלא. המקרה השפיע קשות על הקהילה היהודית והתנועה הציונית הפסיקה לזמן מה את פעילותה.

בגיל 15 התמסר סבי כולו לפעילות בתנועה הציונית והחל לעזור בעליית יהודים מעמארה לישראל בדרך בלתי לגאלית. תפקידו היה להסיע קבוצות עולים לבצרה ושם להעביר אותם למדריך האחראי. באחת הפעמים, בעת ליווי קבוצה של 12 איש, הקיפו אותם שני אנשי השירות החשאי העיראקי ולקחו אותם לחקירות.

סבי טען שהוא לא שייך לקבוצה אך אנשי השירות לא האמינו לו והוא נלקח יחד עם אנשי הקבוצה למעצר. באותו רגע הבחין סבי בזווית העין במדריך האחראי לקבלת העולים, המדריך הבין את המתרחש ורץ כדי להזהיר את האחראים. בחדר החקירות, פגשו עוד יהודים שהואשמו בכל מיני האשמות. אחד מהם ניגש לסבי ולחש לו להשמיד כל חומר בעברית.

אכן היה לסבי בתוך הגרביים פתק עם שמות העולים בעברית יחד עם כסף. את הפתק הוא הוציא, חתך לחתיכות ובלע כדי להעלים את הראיות. סבי התמיד בהכחשתו לקשר עם הקבוצה וטען שבא לבקר את אחותו רחל שגרה בבצרה. השוטרים לא האמינו לו והכניסו אותו לבית סוהר יחד עם פושעים ערבים מסוכנים. התנאים היו קשים, האחראי היה אדם שנשפט למאסר עולם על רצח, סבי אמר שהאוכל היה מזעזע והוא אכל רק כדי לשרוד.

לאחר תקופה של כחודש וחצי בבית הסוהר הסתיים הממשל הצבאי בעיראק והחלו בשחרורם של אסירים שונים ברחבי עיראק ביניהם הקבוצה של סבי. הקבוצה ששוחררה הועברה בדרכים שונות לפרס ואילו לסבי הציעו לעבור לבגדד להמשך פעילות בתנועה. בבגדד הוא גר אצל הדוד שלו וחזר לעבוד מטעם התנועה כשליח עליה מעיראק.

בבית הכנסת "מאיר טוויג" הכינו אתה עולים לעלייה והכינו את דרכוניהם בתהליך שנקרא "תצקיט". לאחר מכן הגיעו העולים לבית הכנסת "מסעודה שם טוב" עם דרכון מוכן ועם המזוודות. בתחילה עסק סבי בבית הכנסת "מאיר טוויג" ברישום העולים והכנסתם לקבלת הדרכון. לאחר כמה חודשים עבר לבית הכנסת "מסעודה שם טוב" בתחילה בקבלת העולים ורישומם ולאחר מכן בהכנתם לשלבים הבאים לעלייה ועד להגעתם לשדה התעופה. זו הייתה עבודה מתישה, כל יום שעות ארוכות.  לעתים היה מדובר בכמות של 13 מטוסים ביום.

יום אחד באמצע העבודה נשמע פיצוץ אדיר ליד שער הברזל אשר גרם לבהלה אדירה בקרב העולים. המדריכים הרגיעו את העולים והכניסו אותם פנימה הרחק מהפיצוץ. הפיצוץ גרם למותו של אחד העובדים וילד יתום כבן עשר אשר עמד לידו. המשטרה הגיעה וחקרה את כולם אך ללא תוצאות, התפשטה שמועה אשר היו גורמים שרצו לזרז את העלייה והם אשר ביצעו את הפיצוץ, לדעתו של סבי הייתה זו שמועת שווא.

באחד הימים נעצר שלום צאלח, אחד העובדים שעבד יחד עם סבי בבית הכנסת "מסעודה שם טוב". הוא נעצר באשמת פעילות ציונית ונידון. הוא עונה ודרשו ממנו שמות של החברים ושל משתפי פעולה. הוא נהג בגבורה ולא מסר למשטרה את שמות סבי וחבריו. המשטרה מצאה מספר הוכחות נגדו כביכול והם הגיעו אתו לבית הכנסת לעשות חיפוש.

סבי מתאר שכשראה אותו הוא היה במצב פיזי רע מאוד ונראה שעינו אותו. למרבה המזל לא עצרו עובדים נוספים, אבל המזל לא היה לצדו של שלום צאלח אשר נידון למוות בתליה, אחרי שהכריחו אותו לחתום שהוא זה שזרק את הפצצה. סבי אשר שמע על מותו של צאלח כשהיה כבר בישראל, לקח את מותו של חברו מאוד קשה, הבטיח לזכור אותו לעד. יחד עם שלום צאלח הוצא להורג גם יוסף בצרי.

הגיע זמנו של סבי לעלות לישראל, הפרידה מחבריו אשר נשארו בעיראק וחיכו לעליה הייתה קשה עבורו. משפחתו כבר עלתה לפניו ולא נשארה לו עבודה לעשות בעיראק. בגיל 17 סבי עלה למטוס בשעות הלילה המאוחרות לבדו. ההגעה לארץ המובטחת הייתה מאכזבת לדבריו, הוא רוסס בחומר מחטא והועבר ישירות למחנה העולים בעתלית.

הדבר הראשון שעשה היה לחפש את משפחתו, ללא כסף הוא היה מוגבל בתנועה. לקח לו זמן רב אך סבא מצא אותם במקרה, בעזרת שמועות, במחנה עולים בפרדסיה. כעבור שנה, בגיל 18 גויס לצבא ועבר בעקבות משפחתו לירושלים. בירושלים הכיר סבי את סבתי אורה, שעלתה גם היא לארץ בגיל 10 מהעיר בצרה. הם גרו בתחילה בשכונת קטמון בירושלים ונולדו להם ארבע בנות, בניהן אמי, איה.

הזוית האישית

סבא יעקב: נעם סיפר לי על תכנית הקשר הרב דורי בביתי בירושלים. לא הצלחתי להגיע פיזית למפגשים, אבל נעם שיתף אותי בכל השלבים ושמחתי לספר לו את סיפור עלייתי לארץ.