מאגר סיפורי מורשת

ליהיא ואורי דור תשיעי מצפת למשפחת גייגר, ודור שלישי מישראל למשפחת טובה הניג.  מצד אביהם אנתוני אדלמן דור ראשון מלידס, אנגליה.

יוסף גייגר סבא רבא של סבא עודד צייר צפתי מראשוני האסכולה הנאיבית הצפתית.

סבא מאיר הניג ממייסדי קריית שמואל שליד חיפה.

סבתא טובה גילת לבית הניג' ילידת ישראל 1946' קרית שמואל שליד חיפה

ילדות בקריות

נולדתי בישראל ב 1946, בקרית שמואל שליד חיפה, הורי מאיר ומרים הניג הגיעו לישראל ב 1930 כחלוצים ציונים דתיים אנשי הפועל המזרחי. לקריית שמואל הגיעו לאחר מספר שנים של מגורים בחיפה. אבי מאיר הניג חיפש מקום מגורים דתי וקהילתי, קריית שמואל דיברה אליו מאד. לימים כתב " הקריה קיבלה אותי אליה כאם רחמנייה על בתיה הקטנים עם הגגות האדומים", בקריה, צריך לדעת, היה אותו זמן רחוב אחד בלבד, הורי היו בין ראשוני המתיישבים במקום, כולם אנשי "הפועל המזרחי", ציונים דתיים בעלי תפיסות סוציאליות. הורי היו מעמודי התווך של הקריה. אבי שהיה מורה לעברית עוד בפולין, היה מעורב מאד בקריה בשטח התרבותי והסוציאלי – חברתי. אבא ייסד את "קופת אחיסמך" קרן של תושבי השכונה לעזרה הדדית, ואף קבע את השם העברי "אחיסמך", השפיע רבות על אופייה התרבותי חברתי של הקריה, על הטמעת השפה העברית ולימודי תנך, גמרא וספרות עברית בקריה. אחי איתמר ז"ל ואני נולדנו בקריה, אבינועם ועמוס אחי הבוגרים, ייבדלו לחיים ארוכים, נולדו עוד בחיפה.

הייתה לנו ילדות נהדרת בקריה, היינו ילדי חופש, שיחקנו שעות בחוץ  בכל מיני משחקים שהמצאנו, היינו חבורה מגובשת של ילדים בני אותו גיל בערך, רכבנו על אופניים לים ולחברים בלי חשש ובלי כל מגבלות. שיחקנו בחורשות ברחוב בחצרות הבתים ובעיקר בדיונות החול הרך והלבן שליד הים, למדנו יחד בנים בנות באותה כתה (היום מרבית בתי הספר הדתיים מפרידים בנות ובנים) בבית ספר אהרון ע"ש שטרוק, היינו יחד בתנועה, בבני עקיבא. הייתה תחושה של ביטחון רב למרות שמלחמת השחרור הסתיימה לא מזמן, ומלחמת סיני פרצה כשהיינו בני 10. הסתובבנו חופשיים, רכובים על אופניים נסענו לבדנו לים, לתנועה ולכל פעילויות הילדות והנערות שלנו. איש לא הסיע אותנו ולא ליווה אותנו. אבא עבד בחיפה והיה יוצא יום יום לעבודה וחוזר בלילה, ואמא טיפלה בנו ובמשק הבית שכלל גינה מטופחת ואפילו לול תרנגולות, ברווזים ותרנגולי הודו להשלמת התזונה שלנו הילדים.  בזמן "הצנע" שחל בארץ בשנות ה 50, לא פשוט היה להאכיל משפחה של 6 נפשות ולהשיג בשר וביצים. גם לאחר מכן משק ביתי קטן עזר הרבה. למרות שהמשפחה הייתה מבוססת למדי, במושגי אותם זמנים, אבא היה בעל עסק פרטי, גם אמא עזרה בדרך זו לכלכלת המשפחה.

את חיי השגרה הנעימים והטובים שלנו בקריה החרידה לראשונה מלחמת סיני אני הייתי בת 10 אז, אחי הבכור עמוס גוייס למלחמה ודאגה גדולה הציפה את הבית, הלחץ והדאגה היו קשים מאד, כך עד שראינו אותו שב הביתה. עמוס שירת במודיעין בחטיבה 9 שנעה עד שרם א-שייך. תחת מסך המלחמה של אותה שנה (1957) לא שמענו על עמוס דבר משך כשלושה שבועות, עד שחזר הביתה לאחר המלחמה המחשבות על אסון ואבדן לא הרפו מאיתנו ובייחוד בההורים. עוד זכורה לי פרשה עגומה בזמן המלחמה ההיא. ישבנו בכתה ולמדנו עם מורתנו האהובה פנינה מינץ, כשלפתע ניכנס גבר לכתה, פנה אליה ולחש משהו על אוזנה. פתאום פרצה המורה פנינה החוצה מן הכתה כשהיא מנסה להטיל עצמה על הגדר התייל שהקיפה את בית הספר. כך הסתיים השיעור בחרדה גדולה. מאוחר יותר הסתבר כי אחיה של המורה נפל במלחמה, ובמהלך אותו שיעור קיבלה המורה פנינה את ההודעה האיומה על נפילתו בקרב. הלכנו לביתה לניחומים. השפעת המלחמה ניכרה בעמוס. עמוס אחי לא יכול היה לחלק את חוויות המלחמה שלו עם אחרים ובמשך ימים ארוכים רק ישב וכתב יומן מלחמה. לבקשת אורי וליהיא, ביקשתי ממנו את היומן, למרבה הפלא הוא היה שמור אצלו. קראתי אותו והבאתי אותו לכתת הקשר הבין דורי. יומן בן 60 שנה!! עמוס היה אז בן 23 והוא היום בן 83.

חשבנו אז שהמלחמות ככל שהן קשות, הן רחוקות ומתרחשות בגבולות ואילו אנחנו בתוך הארץ מוגנים. בארץ הייתה תחושת בטחון ניכרת שלוותה בתחושה של חברה החיה בקהילה תומכת הומוגנית ומלוכדת. החברה בקריה גם למבוגרים הייתה מעין תחליף למשפחה, משפחות רבות הגיעו לארץ לאחר השואה ולאחר מעצרים במאוריציוס וקפריסין תוצאות השלטון הבריטי בארץ. שמענו על העבר הכואב וראינו גם פליטי שואה שונים בסביבתנו אנשים מוכים ומפוחדים שהילכו כמו צללים בקריות וכולם ידעו בשל מה, היו גם שני יתומים שנאספו על ידי אשה נוצריה ולמדו בבית ספרנו, ורב אחד שלימים נודע כרב הראשי לישראל הוא הרב לאו, שהתחנך אף הוא בקרית שמואל ובקרית מוצקיםן הסמוכה אצל דודו הרב המקומי פוגלמן. הורינו שאבדו את רוב משפחתם בשואה לא נתנו לצער לחלחל ולהפריע לילדות המאושרת שלנו.

בית ספר תיכון

למדתי בבית ספר תיכון דתי בקריות. כדאי לציין כי בגיל תיכון לא היה בחיפה והקריות חינוך דתי מעורב. הורי שהעדיפו לימודים בבית ספר דתי מתון ומעורב, החליטו להקים בית ספר דתי חדש בקריות. אבי יחד עם עוד כמה  חברים, שהיה להם עניין דומה, הקימו בית ספר תיכון דתי חדש בקריות הפועל עד היום. אנחנו היינו המחזור הראשון. תקופת התיכון הייתה תקופה נפלאה. רכבנו לבית הספר על אופניים קילומטרים, היו חברים טובים בכתה, היינו מאד מגובשים. חגגנו מסיבות עם חברי לכתה בבית הספר הקטן שלנו בו אנחנו היינו הכתה היחידה, רק לאחר שנה הצטרפה עוד כתה וכך עד י"ב היינו כבר שלוש כתות לא יותר. לאחר התיכון התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ראשית בירושלים ואח"כ בחיפה.

הכרות חברות ונישואין עם עודד

עודד יליד 1945 קרית חיים, נישואין 1968. הקמת משפחת גילת: עודד וטובה עם עדי מאיה ושירה.

את עודד הכרתי בתקופת האוניברסיטה, הוא נולד וגדל בקרית חיים הסמוכה למשפחה גילת, דור שביעי מצפת מצד אמו טובה. במשפחתו הצפתית כדאי לציין את סבא יוסף גייגר שהיה ראשון לאסכולת הציירים הנאיבים הצפתיים. ציירים שעיטרו את מגילת אסתר סיפורי תנ"ך ועוד, ציוריו שמורים במוזיאון ישראל. עודד הוא גם דור ראשון מצד אביו לוי שעלה כחלוץ מרוסיה הלבנה לישראל בראשית שנות ה 30. כשהכרנו  עודד למד הנדסה כימית בטכניון כעתודאי (בעתודה האקדמית, למדו המצטיינים בד"כ, אלו שאושרו להם לימודים אקדמיים לפני השרות הצבאי. בחופשות התאמנו בצבא, וגוייסו לשרות סדיר בתום הלימודים האקדמיים). היינו חברים שנים אחדות. עודד היה בנוסף ללימודים בטכניון גם רקדן בלהקת הסטודנטים של עיריית חיפה, הווי הלהקה, ריקודי העם החברות ההדוקה עם הרקדנים כולם הייתה לחלק מרכזי בפעילות הפנאי שלו ושלנו. הקשר החזק עם חברי הלהקה נימשך שנים וחי וקיים עד היום הזה במפגשים מדי שנה ביום העצמאות. ההחלטה להינשא הייתה אחרי כ- 4 שנות חברות. כשפרצה מלחמת ששת הימים עודד גויס למלחמה בעזה, במהלך המלחמה החלטנו שנתחתן לכשתסתיים המלחמה ואכן ב 1968 נישאנו. אנחנו היינו הוכחה חיה לכך שדברים טובים קורים גם בשל המלחמה.

כשנישאנו היינו צריכים להתפרנס. התחלתי לעבוד עוד במהלך הלימודים באוניברסיטה כמורה בבית הספר להנדסאים בטכניון. ועודד שסיים את לימודיו בטכניון בהנדסה כימית, התחיל בשרות הצבאי בבית הספר לחובלים של חיל הים, שם לימד פיסיקה. ואח"כ עבר לעבוד ברפא"ל. בלילה, לימד גם הוא בבית הספר להנדסאים. לאחר  סיימתי לימודי באוניברסיטה בחוגים להיסטוריה וסוציולוגיה ולהכשרת מורים והתחלתי ללמד בבית הספר התיכון המקצועי בנהרייה.

עדי נולדה בשנת 1970. גרנו אז בדירה נחמדה בקריית מוצקין.

מאיה נולדה בשנת 1973, ממש מספר ימים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתה זאת מלחמה קשה מאד. עודד היה מגויס לרפא"ל, איתמר אחי האהוב ז"ל שהיה לוחם בגולני לחם בחזית התעלה. הדאגות היו איומות וכך גם הצער הגדול.

שירה נולדה בשנת 1982, לאחר שעברנו לגור בכרמל.

בתמונה: סבא עודד וסבתא טובה בחתונה

שבתונים בארה"ב שיקגו-אילינוי, דאלאס-טקסס ומדיסון-ויסקונסין, חווית חיים מחוץ לישראל עם הבנות.

בשנת 1977  נסענו לשנת שבתון ראשונה בשיקגו. עודד לימד בטכניון של שיקגו. הייתה התנסות בלתי רגילה. עדי ומאיה היו אתנו וחוו גם הן שנה בארה"ב. אני לימדתי בבית ספר יהודי. הבנו אותה שנה מה היא ישראל בשבילנו, החברים הטובים היו ישראלים איתם אנחנו בידידות עד היום, בשיקגו החברים הישראלים היו תחליף למשפחה המורחבת שהיתה כל כך חסרה. חווינו חוויות גדולות וחדשות. החיים בארץ הגדולה במזג אויר כל כך שונה בעיר הנפלאה והמרתקת הזאת וקיבלנו נקודת מבט חדשה על השייכות התרבותית שלנו לארץ ולקשרים החזקים שלנו מצד אחד, ומצד שני מושג על החיים בארה"ב בכלל ועל העולם של יהדות ארה"ב.

שבנו לארץ ב 1978 עשירים בחוויות ומרגישים אנשי העולם הגדול. האמת ניתנת להיאמר, עשינו קפיצה גדלה, הייתה תחושה שהתבגרנו בהרבה יותר משנה אחת. גם כלכלית התאוששנו קצת והחלטנו לעבור לדירה גדולה יותר ובכרמל. בשנת 1980 עברנו לשכונת אחוזה בכרמל. אני התחלתי לעבוד בבית הספר התיכון ליאו באק בכרמל. זה התגלה כמקום עבודה מצוין החושב חינוך ועושה חינוך מצוין. עד היום אני עובדת במקום. עתה כדוברת המוסד שגדל והתפתח וכולל שלושה עתה שלושה בתי ספר, תיכון חטיבת ביניים וחטיבת יסוד ולצדם גם חטיבה לגיל הרך, מתנ"ס מועדון זסורט ובית כנסת לקהילה ליברלית של היהדות הרפורמית.

בשנת 1986 יצאנו שוב לשבתון הפעם בדאלאס טקסס עמנו עדי מאיה ושירה שהצטרפה למשפחה לפני שנתיים וחצי. טקסס העשירה את החוויה האמריקאית שלנו, שונה לחלוטין משיקגו, מדינה דרומית מיוחדת,  לרבות הקהילה היהודית רפורמית מבוססת  כלכלית אותה הכרנו היטב. מאיה למדה שם בחטיבת ביניים עדי בתיכון ושירה בגן ילדים. עודד עבד בפעל ההליקופטרים "בל" זאת הייתה עבורו התנסות מקצועית חשובה. אני למדתי באוניברסיטה של טקסס (UT), כששבנו ארצה בתום שנה עדי ומאיה שלטו כבר באנגלית מצוינת, עולם הידע והחוויות שלהן התעשר ללא ספק.

בשנת 1995 יצאנו לשבתון למדיסון ויסקונסין, שוב אזור שונה לחלוטין באמריקה הגדולה, המידווסט האמריקאי. מאיה נשארה בארץ להשלים את לימודי הרוקחות שלה, עדי כבר עבדה כעורכת דין ושירה נסעה אתנו. בת זקונים תלמידת כתה ז, מצטיינת ומתעמלת מחוננת. הפעם עודד ניהל מפעל במקום, ואני השלמתי תואר שני בתקשורת באוניברסיטת ויסקוסין UWM)). שירה היתה איתנו כל הזמן כשעדי ומאיה הגיעו בחופשים. ובסך הכל חיו לבד בישראל. שירה עשתה חייל בבית הספר הצטיינה בלימודים ובספורט (אלופת טניס לזוגות של בתי הספר במדיסון ושחקנית נבחרת הכדורסל בנות) השתלמה גם בצילום וגילתה יכולת נהדרת. ויסקונסין היא עיר אוניברסיטאית גדולה (50 אלף סטודנטים) ועיר הממשל של ויסקונסין, עיר יפהפייה עשירה בטבע יוצא דופן ואנשים נחמדים. החברה הישראלית והיהודית שסבבה אותנו הייתה ברובה  אנשי אקדמיה,  מלבדם התקשרתי גם לחברים מן האוניברסיטה וכן לחברות אמריקאיות מקומיות איתן אני בקשר עד היום. היינו מעורים ממש במקום, חווינו חווית חיים ייחודית הכרתי היטב את עולם האקדמיה כולל העולם הסטודנטיאלי. הייתה לי אישית חווית לימודים נפלאה לתואר שני. בשלושת השבתונים ובייחוד בזה האחרון רכשנו יכולת להבין את התרבות האמריקאית בכלל ואת התרבות של יהודי ארה"ב על הזרמים השונים שבתוכה. הבנות רכשו שליטה מצוינת בשפה האנגלית פרט לניסיון המיוחד של חיים בארה"ב. שהינו במדיסון ויסקונסין שלוש וחצי שנים. משך התקופה הגיעה גם עדי לשנה במסגרת חילופי משפטנים ומאיה המשיכה וסיימה לימודי רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים, בתקופה זו גם הכירה את אנתוני שלימים נישאו. אנתוני למד רוקחות גם הוא.

נערות ושרות צבאי של הבנות שלנו עדי מאיה ושירה

עדי עברה ביעף את תקופת הלימודים היסודיים והתיכוניים וכמי שקפצה כתה בילדותה סיימה בגיל צעיר מאד את ביה"ס היסודי. עדי הייתה באופן טבעי החיילת הראשונה אצלנו במשפחה לנוכח הידע שלה בשפות רק טבעי היה שתתגייס למודיעין.

מאיה הייתה מוכשרת מאד בריקוד, היתה רקדנית בלט מחוננת כל ילדותה ונערותה ומלבד זאת למדה בקונסרבטוריום וניגנה נהדר בחליל צד, לאחר שבעת שהותנו בארה"ב גילו את יכולותיה המוסיקליות בכלי נשיפה. למרות הנתונים האמנותיים מאיה התגייסה ליחידת המחשב של צהל ושירתה בדרום.

שירה הייתה ספורטאית מחוננת בילדותה, זכתה במדליות רבות בהתעמלות מכשירים, לרבות אלופת

מפעל מרט – התעמלות לבתי הספר בישראל, שירה למדה גם נגינה בפסנתר והייתה מוכשרת גם בזאת לצד היותה תלמידה מצטיינת. את השרות הצבאי עשתה כקצינה ביחידת דובר צהל.

עדי מאיה ושירה לימודים אקדמיים ופיתוח קריירה נישואין והקמת משפחות.

הורים משקיעים לא מעט מחשבה בהכוונה ללימודים ולמקצוע של ילדיהם, אצלנו במשפחה ההשקעה הכספית והמשאבים היו ממש גורמים משניים, חשבנו רק על ההתאמה של הבנות למקצועות שונים ועל הרלוונטיות התעסוקתית שניתן יהיה להפיק מן הידע האקדמי שיירכש. עדי מאיה ושירה היו כולן מוכשרות ביותר בלימודים ובתחביביהן השונים, ולמעשה יכלו לבחור בכל תחום שרצו. הבחירה נעשתה. מאיה למדה רוקחות ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים עדי למדה משפטים בתל אביב והשלימה תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת ניו יורק. ושירה למדה משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

עדי נישאה ליואב ולהם שלושה ילדים יונתן יאיר שנולדו בארה"ב וגילי שנולדה בישראל והם בני דודים של אורי וליהיא.

שירה נישאה לדניאל ולה שתי בנות תמר ומיכל גם הן בנות דודות של אורי וליהיא.

מאיה נישאה לאנטוני, כשנולדו התאומים הכי מתוקים אורי וליהיא לא היה סוף לשמחתנו אחכ נולד עידו כיום בן חמש וחצי.

בתמונה: סבא עודד וסבתא טובה

סבא וסבתא סוזן ודוד המשפחה המורחבת של אורי וליהיא

המשפחה המורחבת של אורי וליהיא כוללת כמובן את המחותנים שלנו היקרים הוריו של אנטוני, סבא וסבתא סוזן ודוד שעשו עליה לישראל לפני 30 שנה מלידס אנגליה. כדאי להזכיר גם את סבתא רבתה של אורי וליהיא, סבתא בטי ז"ל שהלכה לעולמה לפני כחודשיים. בטי עלתה לישראל מלונדון לפני כשנתיים כשהיא בת למעלה מ 80 וניפטרה בבביתה החדש שבמעלה אדומים לפני כחודשיים. לאורי וליהיא בני דודים נוספים מן הצד של אנטוני אביהם. לאנטוני שתי אחיות אימי ואסתר ואח אחד יונתן.

בתמונה: סבתא טובה עם אורי וליהיא – צומחים בישראל.

מצורף סרטון של להקת הסטודנטים בני 70 יום העצמאות:

335F0771-FC9F-4E7B-A633-CF10254D27FD