מאגר סיפורי מורשת

נולדתי להורים אמידים, בשנת 1951, בעיר מאזאגאן שבמרוקו. עליתי לישראל בשנת 1981.

משפחת אמי, משפחת אבן – דנאן, מקורה לפני כ-800 שנה. לפני גירוש ספרד היו קהילות רבות באירופה ובעקבות גזירות הגירוש בשנת תרנ"ו (לפני 500 שנה) ברחו יהודים רבים מספרד. חלקם ברחו לארצות אירופה וחלקם בחרו לברוח למרוקו, משום שהיה בה מרכז יהודי מפותח במיוחד.

משפחת אבן – דנאן הגיעה לעיר פאס, שם היו מרכזי יהדות גדולים. גם לאחר שהיגרו למרוקו, נשאר הבדל בין התושבים המקומיים למגורשים מספרד. התושבים שגרו במרוקו לפני הגירוש, נקראו "תושבים", ואילו מגורשי ספרד, נקראו "המגורשים". ל"מגורשים" ניתנה חשיבות רבה ונחשבו לאנשים חכמים ובעלי קומה, שהעבירו ל"תושבים" את מנהגיהם והמסורת שהביאו איתם מספרד. אחת ההחלטות של רבני משפחת אבן – דנאן נקראה "מס בשר" – אנשים שרצו לקנות בשר כשר, היו צריכים לשלם קצת יותר, כדי לתת לעניים.

אני רוצה לספר על התקופה שבה סיימתי כיתה ה' ועליתי לתיכון שהיה מכיתה ו'. בתיכון שיבצו אותי במחלקה הלטינית, שנועדה למתקדמים. מאחר שהייתי תלמידה מצטיינת, היה זה ברור שאלמד בכיתה זו. בכיתה היו- 12 צרפתים, 3 ערבים ויהודיה אחת – אני. ביום הראשון ללימודים, לבשתי את התלבושת המיוחדת וצעדתי לבית – הספר. היה זה יום שמחת – תורה, ולכן לא התכוננתי לחלל את החג, רק להיות נוכחת בשיעורים. המורה חילקה דפים וביקשה שכל תלמיד יכתוב את שמו על הדף, כדי שתהליך ההיכרות יהיה מהיר יותר.

כל התלמידים כתבו את שמם, חוץ ממני כמובן. המורה ניגשה אלי ושאלה: "למה אינך כותבת את שמך? לא שמעת שביקשתי מטלה פשוטה כל- כך?" עניתי לה ללא היסוס: "איני יכולה לכתוב, אני יהודיה ויש לנו היום חג.

וליהודים אסור לכתוב בחג, אוכל לכתוב מחר". למחרת, ביום חמישי, השלמתי את כל מה שלא כתבתי ביום רביעי. יומיים אחר – כך הסיפור חזר על עצמו, הפעם הייתה זו השבת שמנעה ממני לכתוב. המורה כבר איבדה את סבלנותה וצעקה עלי מול כל הכיתה: "אין דבר כזה שכל יומיים יש לכם חג ואתם לא כותבים, אי – אפשר ללמוד כך, את מחפשת להתחמק ממטלות וזה לא מקובל עלי". לא עניתי לה, החזקתי את הבכי בפנים ורק כשהגעתי הביתה הרשיתי לעצמי לבכות. למרות שהתחלתי כך את השנה, התרגלתי להשלים את החומר בכל יום ראשון, שהיה יום חופש. גם להשלים את החומר לא היה פשוט, אף אחד לא רצה לתת לי את המחברת שלו, לבסוף הייתה ערביה אחת שנתנה לי בסתר את מחברתה וממנה הייתי משלימה.

לאחר שלושה חודשים, היו שני מבחנים מסכמים. המורה בדקה אותם ולפני שחילקה אותם אמרה: "לפני שאחלק את המבחנים אני רוצה להגיד משהו, יש ילדה אחת שבתחילת השנה חשבתי שהיא עצלנית, משום שחיפשה דרכים ותירוצים לא לכתוב ואסרתי עליכם לתת לה את המחברות. עכשיו התברר לי, שלא רק שהיא לא עצלנית, היא הילדה הכי חרוצה בכיתה". כולם הסתכלו עלי…

במשך שנתיים הצטיינתי בלימודים, המורה אהבה אותי ולכן גם התחשבה בי ולא נתנה מבחנים בשבת. עד שיום אחד התלמידים התלוננו בפני המורה לחשבון, שבגללי אין מבחנים בשבת והכי נוח להם להיבחן בשבת, כי ביום שישי יש חופש ואפשר ללמוד. המורה לחשבון החליט שאין כזה דבר ועשה מבחן בשבת. הוא החליט שזה לא עניין שלו ואפילו שאני אקבל 0 בתעודה. בשבילי לקבל 0 היה העונש הכי גדול. בכיתי הרבה, אך לא עלה בדעתי לחלל שבת.

תקופה קצרה לאחר – מכן, נפתח תיכון יהודי במרוקו, במרחק של 6 שעות נסיעה מבית הורי, עברתי ללמוד שם, בתנאי פנימיה ולא נאלצתי להתמודד עם הקושי לא לחלל שבת.

משפחת אבן – דנאן –"אין קשה בחקר שושלות הרבנים, כשושלת אבן- דנאן, שהשתוות השמות אצלם היא במידה גדושה. כל דור חוזרים השמות, ואף אם תדע את הזמנים, לא יעלה בידך לברר במי המדובר, שהרי שמות האבות זהים ואף היו בזמן אחד" (החכם מאיר בניהו, בספרו "דברי הימים של פאס"). יחוס המשפחה נשתמר הודות למסורת של בני – המשפחה, החל מימי גירוש ספרד, לכתוב בכתובה את כל שלשלת יחוסם עד לימות הגירוש."

סעדיה אבן-דנאן: "רבי סעדיה אבן דנאן (הראשון; רס"ד) היה משורר, בלשן, פרשן מקרא, דיין וכרוניקאי בן המאה ה-15. מחשובי החכמים בספרד וצפון אפריקה בתקופה שלאחר פרעות קנ"א". ויקיפדיה

תשע"ו