מאגר סיפורי מורשת

הונגריה הייתה בין המדינות האחרונות שהנאצים הגיעו אליהן. אל אף שהנאצים הגיעו בשנה האחרונה של המלחמה ההתעללות הייתה לא הייתה פחות קשה. ההונגרים היו בעלי ברית של הנאצים. לקראת סוף המלחמה (1944) הגרמנים כבשו את הונגריה והתחילו עם צווים כגון עוצר, איסור ללכת לקולנוע, איסור לבקר במקומות, איסור להשתמש בתחבורה ציבורית, ליהודים אסור היה להחזיק רדיו.

ואני, ילד בן 12, בן יחיד להורי, חווה פתאום את החיים אחרת. זה היה קשה לי מאוד. הנאצים התחילו לסמן בתים יהודיים, להפריד בין יהודים ונוצרים וכולם יודעים מה בא עכשיו, הטלאי הצהוב וגטו. מי שהשיג תעודת חסות שוויצרית, שוודית או ספרדית, היה עובר לבית מיוחד עם סמל המדינה שנותנת חסות. ככה ידעו שהוא בחסות אותה מדינה. אני ואמי הצלחנו להשיג שתי תעודות חסות. במספר בתים שיוחדו לבעלי תעודות החסות הצפיפות הייתה גדולה מאוד.

באוקטובר אותה השנה, הצבא האדום התקרב לבודפשט והחל להפגיז את העיר יום ולילה. כל הזמן היינו במקלט. לא ידענו ממה לפחד יותר, מהנאצים או מההפגזות. זכור לי, שהביאו לי יום אחד למקלט, עוף מטוגן והחבאתי אותו בצד, מבלי לאכול אותו כי ידעתי בליבי שיעבור עוד הרבה מאוד זמן עד שאוכל לאכול שוב עוף. החוסר התזונתי ניכר והרגשתי שאני צריך לשמור את המזון לימים קשים יותר. באחד מהימים, יצאתי כדי להצטייד במזון (מותר היה לנו לשעות מחוץ לבתים בין 14:00-16:00בצהריים) כאשר צעדתי עם שקי מזון גדושים, עצר אותי חייל גרמני דובר הונגרית והתחיל לחקור אותי מאיפה אני בא לאן אני הולך וכו'. הוא חקר אותי במשך הרבה זמן והשעה הייתה כבר לאחר 16:00, שעה בה כבר אסור לי לשוטט מחוץ לביתי. הוא פקד עליי שאני אתלווה אליו. ככל שההליכה איתו התארכה כך התגברו הפחדים שלי, תיארתי לעצמי את הרע מכל, ידעתי איזה גורל מחכה לי. למזלי, באמצע הדרך הוא פגש חבר והחל לשוחח איתו, אני ניצלתי את הזדמנות שלא שם לב אליי והתחלתי לרוץ עם הסלים הכבדים עד שהוא כבר לא יכל להבחין בי, הגעתי הביתה ונשמתי נשימה עמוקה. הצלתי את עצמי, לרגע הייתה לי מנוחה.

השקט לא נשמר לאורך זמן, בוקר אחד בשעה 4:00 שוטרים הונגרים העירו אותנו בצעקות והורו לנו לרדת לרחוב, משיחות בין הדיירים הבנתי כי לוקחים אותנו לגטו הגדול. אמי הייתה חכמה והפכה מיטת ברזל למזחלת בשביל להעמיס אליה את רכושנו, מעט בגדים, כלי מיטה ו-5,000 פנג (הכסף של הונגריה שהיה נהוג אז). נעמדנו בתור ואמרו לנו למסור את כל רכושנו, פתאום שמתי לב שאמי לא לידי. הגיע תורי, נכנסתי ואז ראיתי את אמי שהייתה כבר בפנים. אמי אמרה לי בשקט שהיא הצליחה להביא עליה 5,000 פנג, כעסתי עליה מאוד, משום שהנאצים אמרו שאם נכניס משהו יהרגו אותנו. פחדתי. ברגע שנכנסנו אמי רצתה לטייל בגטו, לא תיארתי לעצמי לאילו תמונות קשות אני הולך להיחשף ב"טיול" בגטו. עברנו ליד אטליז (חנות בשר), החנות הייתה מלאה בערך ב-300 גופות המוטלות עירומות, ברגע הזה אמרתי לאמי שאני לא יוצא יותר מהמרתף. התמונה הזו נחקקה בראשי.

יום אחד, עמדנו אני ודודתי בתור למים ופתאום שמענו קול עמום. אחרי שלקחנו מים. יצאנו החוצה וראינו פצצת אוויר במשקל של בערך חמישים קילו שלא התפוצצה. לדודי היה זוג מגפיים יום אחד החליף אותם בשק של קמח, סבתי הכינה פיתות ואכלנו. לפיתות היה טעם של נפט ודודי החזיר את המגפיים. לאחר יומיים הרעב היה קשה, סבתי הציעה לחרוך את הפיתות כדי להעלים את הטע.ם דודי החזיר את הקמח ואכלנו את הפיתות עם הטעם של הנפט.

בתאריך 18.1.45 הצבא האדום שיחרר אותנו. מיד רצנו לדירה שלנו, שלא הייתה רחוקה מהגטו, כדי לראות אם הבית שלנו לא נפגע ובאמת חזית הבית לא נפגעה. אולם הדירה שלנו פנתה לחצר והיא נהרסה עד היסוד. אמי התעשתה מהר, פלשנו לדירה שלא נפגעה, היא הייתה שייכת לזוג יהודים שנשלחו למחנה ריכוז ונספו, אבל החיים לא חזרו למסלולם כל כך מהר. עוד סבלנו מרעב, החשמל עוד לא חזר. אמי הייתה צריכה לדאוג לפרנסת ילד בן 13 בלי בעל. אבי אולם חזר ממחנה הריכוז באוסטריה, אבל חזר חולה אנוש בשחפת ונפטר כעבור שבועיים.

כחודש אחרי השחרור, התארגנה בבודפשט תנועה, שדאגה לשלוח ילדים לכפרים כדי להבריא אותם מסבלות המלחמה ובעיקר לדאוג לשיפור מזונם, כי בעיר עדיין שרר רעב. למזלי הרע נפלתי לידיו של איכר אכזר, שהעביד אותי כל היום בשדה שלו וגם המזון לא היה משהו מעולה. בזמן הזה, שהייתי בכפר נידח בהונגריה, הייתי אמור לחגוג את בר המצווה שלי שבסוף לא חגגו לי אף פעם.

הייתה אצלי תמונה של אמי. יום יום הייתי מסתכל עליה ובוכה. לבסוף לאחר שכתבתי לאמי היא הרגישה את מצוקתי והביאה אותי הביתה. בגלל קשיי הפרנסה, הוכנסתי לבית יתומים של הקהילה, שם היה שפע של מזון הודות למשלוחים של יהדות אמריקה. לבית היתומים הגיעו שליחים מארץ ישראל ואמרו לנו שיש אפשרות לנסוע לארץ ישראל. בזמן הזה כבר הייתי מודע לתנועה הציונית וכל השלכות הגלות. הנסיעה לארץ ישראל מאוד הלהיבה אותי. בקושי רב שכנעתי את אמי שתרשה לי לנסוע.

זה המכתב שכתבתי לאמי בשנת 1947 

בגיל 14, בסוף יולי 1946 הפלגתי באניית המעפילים "הגנה". ההפלגה ערכה חמישה ימים, אך התנאים באנייה היו מחרידים. 2,700 איש הצטופפו על הסיפון (אי אפשר לרדת לבטן האנייה בגלל חוסר איוורור) שגודלה היה כספינת נהר. הצפיפות הייתה כל כך גדולה, שאי אפשר היה לשכב, בקושי היה ניתן לשבת. בגלל העדר כל אמצעי סניטציה, הסירחון היה נוראי. חודשים רבים הייתי נזכר בריחו. אבל הגרוע ביותר היה המחסור במים. כל אחד קיבל ליטר מים ליום, מה שכמובן לא היה מספיק בחום של 45 מעלות. עד היום אני טוען, שאם היו אומרים לי שאוניה זאת הייתה לוקחת אותי לגן עדן, לא הייתי עולה עליה.

לבסוף משחתת בריטית (אניית מלחמה), לכדה אותנו והובילה אותנו למחנה מעצר בעתלית. לאחר כחודשיים שוחררנו. ברגע שנפתחו שערי המחנה ועלינו על האוטובוס העברי, עם נהג עברי, זה הרגע המאושר ביותר בחיי. לא רק אז, אלא גם עד היום הזה. שהייתי שנתיים בכפר הנוער בן שמן וקיבלתי שם חינוך שם יוצא מן הכלל, באותה תקופה חצי שנה לא ידעתי מה קורה עם אמי? אמי הייתה עצורה כמעפילה בקפריסין שנה וחצי ורק אחרי חצי שנה נודע לי מה עלה בגורלה. קיבלתי ממנה מכתב בו היא כתבה על עצמה ועל מה עלה בגורלה ועניתי לה בתגובה על מצבי כיום ומה שעבר עלי מאז שעזבתי את הונגריה. כשעזבתי את בן שמן התחלתי לעבוד בתור שוליית נגרים בת"א אחרי זמן מה עברתי לקיבוץ עין זיתים, שהייתי שם שנה וירדתי לבאר שבע התחלתי לעבוד בעבודות בניין.

בשנת 1950 התגייסתי לצה"ל לחיל אויר לתפקיד של נגר מטוסים. אמי הגיעה לארץ, התחתנה. 12 שנים שרתי בצבא כולל צבא קבע בתור מכנאי מטוסים בחיל אויר במטה חיל האוויר בדרגת רס"ר. למדתי הנדסה, תעשייה וניהול ולאחר שיחרורי עבדתי בתעשייה האווירית ובמקומות אחרים בתור מנהל עבודה עד לפרישתי בגיל 75.

הזוית האישית

שני: רפי מתנדב אצלנו בביה"ס שנים רבות במסגרת "ידיד לחינוך". זכיתי לשמוע ולתעד את סיפורו ממקור ראשון. אני רוצה להודות לרפי על הזכות להיות שותף וחלק מהתיעוד המרגש של סיפור חייו.

רפי: שמחתי מאוד על ההזדמנות היקרה מפז לספר את סיפורי ולתעד אותה. שני גילה סבלנות רבה בעת כתיבת הסיפור ומאוד ריגש אותי בתבונתו ושאלותיו.