מאגר סיפורי מורשת

שנת תש"ח, אני בת עשר, תלמידת כיתה ד

היום הראשון של שנת הלימודים תש"ח (1948-1947) בבית הספר לילדי עובדים בנשר. נשר הוא יישוב קטן ליד חיפה, שמרבית תושביו עובדים במפעל המלט. לימים יכתוב על היישוב הסופר ישראל לרמן את הספר כל השבט הזה, ואהרן קמינקר – את הספר השכונה בצל ארובות העשן.

נרגשים אנו מתאספים במגרש הגדול. יעקב המורה להתעמלות פוקד: "אחת, שתיים, שלוש", "אחת, שתיים, שלוש", ובתוך כך הוא מקיש בחוזקה על תוף גדול. אנו מסתדרים בטורים, טור של כיתה א, אחריו טור של כיתה ב, ובסוף הטור של הגדולים, תלמידי כיתה ח. שמונה טורים של תלמידי שמונה הכיתות שלומדים בבית ספרנו.

סבתא עדנה השנייה בטור

בטור של כיתתי עשרים וארבעה תלמידים, את כולם אני מכירה היטב עוד מגן הילדים של הגננת אמונה. שקט משתרר. כל מחנך ניגש לכיתתו. המורה הדסה, שלימדה אותי מכיתה א עד כיתה ג, ניגשת עכשיו שוב לכיתה א, ואלינו ניגש בחור צעיר, מורה חדש בבית ספרנו, בנימין שמו. אנו צועדים בעקבותיו, ובלב אנחנו מרגישים שתהא זו שנה מיוחדת, באותו בוקר עוד לא ידענו כמה מיוחדת וחשובה היה תהיה.

תש"ח, כיתה ד עם המורה בנימין. ברקע בתי נשר

שנת הלימודים מתחילה כסדרה. בכמה מהמקצועות מרשים לנו לכתוב בעט.

עדיין אין לי עט נובע; העט שלי פשוט – מקלון ועליו יש ציפורן, ואותה אני טובלת בקסת הדיו וכותבת בה. משתדלת להקפיד על כתיבה תמה, אבל הדף שלי מתלכלך בכתמי דיו, כך גם השולחן והידיים, המחברות שלי נוראות, ואני מתביישת בהן.

אנו מתחילים ללמוד ציור עם מורה בשם יַשְׂכִּיל, שהוא גם צייר ידוע. הוא מחמיר איתנו. אין לי בכלל כישרון לציור, הקווים אינם מדויקים, והצבע נמרח על כל הדף. כשהוא מתקרב אליי אני מתחילה לבכות, כנראה זה נוגע לליבו, הוא מתכופף לעברי ושר לי איזה שיר נוּגֶה ביידיש, נוטל את המכחול, מעביר כמה קווים, ולפתע מתקבל ציור מקסים. בכל זאת אני פוחדת ממנו מאוד.

השנה אנו לומדים תנ"ך מהספר המלא. זהו ספר יקר, אבי אהרן קנה לי אותו בחיפה, ואימי שרה תפרה עטיפה מבד לכריכה שלו ורקמה עליה את ראשי התיבות של שמי – ע.מ. סיימנו את ספר יהושע, ועכשיו אנו לומדים את ספר שופטים. את שירת דבורה הצטרכנו ללמוד בע"פ, ואני יכולה לדקלם אותה בלי שום שגיאה. עדיין זוכרת בע"פ את שירת הים  ואת ברכת יעקב לבניו.

הלימודים בבית הספר מתנהלים בנחת, אבל מחוץ לכתליו שורר אי־שקט. הבריטים, "הכלניות" שולטים בארץ, מדי פעם בפעם הם מטילים עוצר, ומשעות הערב עד הבוקר אסור לנו לצאת מהבתים. בארץ מסתובבת ועדה של אחד עשר נציגים ממדינות ניטרליות, הנציגים אמורים להגיש המלצות לאו"ם על זכותנו למדינה משלנו. כשבוע לפני חנוכה, ב־29.11.1947, מתקיימת ההצבעה באו"ם בעד או נגד חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. עברית וערבית, משדרים אותה ברדיו.

שכנים רבים מתכנסים בביתנו, המתח רב, יש המקרבים את אוזנם לרדיו לשמוע טוב יותר, נשמעות שמות המדינות – מי תומכת, מי מתנגדת ומי נמנעת; והסיכום לטובתנו, הרוב הגדול בעד חלוקת הארץ בינינו ובין הערבים.

מחיאות כפיים וטפיחות על שכם. אבא מוזג יין, ואימא מגישה כיבוד; ואדון רובינשטיין קוטע את השמחה: "מה אתם חושבים לכם, האנגלים לא נבהלים מההצבעה באו"ם, הם לא יעזבו מהר כל כך את הארץ".

שכן אחר מוסיף בחמיצות: "ובכלל, איזה שטח קטן קיבלנו, תראו מה נתנו לנו ומה להם, אפילו נהרייה אצלם!"

הרוב לא מסכים, אבל כולנו מרגישים שמוקדם לשמוח, מדינה משלנו היא חלום. למוחרת, יום ראשון בבוקר, כולם מחייכים ומברכים זה את זה על ההחלטה באו"ם. יוֹסְקֶה פותח את הקנטינה שלו ומחלק חינם עוגיות ושתייה, בקיוסק במרכז מחלקים סוכריות, ואדון נוּרוֹק מהמכולת מכבד את הילדים בשוקולדים.

אני חייבת לציין, בימים אלו למעטים בלבד יש מקלט רדיו. בכל ערב אבי מגביר את עוצמת הקול כדי ששכנינו יוכלו לשמוע את חדשות היום. כמה מהם עומדים סמוך לחלון, ואחרים נכנסים בחופשיות לביתנו, מקרבים את אוזנם לרדיו ומקשיבים רוב קשב. הכי מפחיד אותי הוא שכננו אברהם, שביתם צמוד לביתנו. הוא ואשתו עליזה מורים בבית ספרי. הוא אוהב להאזין לרדיו, וכדי לא להפריע לנו נעמד ליד חלון החדר שאני ישנה בו. בחשכה הוא נראה בעיניי כמו גנב, אני יודעת שזה הוא, ובכל זאת אני פוחדת שעוד מעט יפרוץ הצל שלו דרך החלון ויעשה מעשים נוראים. אני נרדמת רק אחרי שהוא חוזר לביתו, ולרוב זה קורה אחרי שאשתו עליזה צועקת עליו שהגזים.

מובן שהאירוע הזה לא חשוב בסערות של ימינו, ואני ממשיכה בעיקר הדברים.

אנחנו שמחים, אבל הערבים כועסים, הם אינם מסכימים לתוכנית החלוקה ופותחים במלחמה על הדרכים המובילות ליישובים העבריים. בין נשר לחיפה יש כמה כפרים ערביים, הגדול בהם הוא הכפר בלד א־שיח'. אתמול נסע דרכו טנדר עם עובדי בית החרושת שלנו למלט. תושבי הכפר ירו לעברו ורצחו באכזריות כמה מנוסעיו. אחד הנוסעים רץ לאחד מבתי הערבים. למזלו בעל הבית היה ערבי מבוגר ששמר על מנהג הכנסת אורחים. לפי מנהג זה, יש לקבל בכבוד כל מי שבא לביתך ולשמור עליו מכל פגע. מהרגע שנכנס אותו נוסע יהודי לביתם דאג הערבי המבוגר לשלומו וליווה אותו בשלום בחזרה לנשר.

כדי להגיע מנשר לחיפה צריך לנסוע במשוריינים ובדרכים העוקפות את הכפרים הערביים. נסיעה של כחצי שעה נמשכת עכשיו שעתיים. לחיפה נוסעים רק אנשים בתפקיד, אנו הילדים אפילו לא חולמים על נסיעות מנשר. בלילות יורים מבלד א־שיח' לכיוון הבתים שלנו. אנו נשכבים אז על הרצפה כי כדורים יכולים לחדור מבעד לחלונות.

למרות זאת, בשעות היום נשים וילדים מבלד א־שיח באים למרפאה שלנו לקבל עזרה. לרובם מחלות עיניים. ד"ר צייטלין והאחות רנה אינם נרתעים ומטפלים בהם במסירות. אני כועסת על כך, איך הם מעזים לרצוח ואחר כך לבוא לקבל אצלנו טיפול. אבא אומר שחובתו של הרופא לעזור לכל נזקק וגם שזה המוסר של היהודים.

פורים תש"ח (מרץ 1948) אני בת עשר. ברור שלא חוגגים לי יום הולדת, מסוכן בדרכים. הדודים ובני הדודים אינם יכולים להגיע. אחי עמיקם, בן שבע עשרה, הפסיק את לימודיו בבית הספר הריאלי, ועכשיו הוא בארגון ההגנה. לעיתים הוא נשאר ללון בצריף של ההגנה, הוא מספר לנו על חוויותיו עם החבר'ה, אבל איני יודעת מה תפקידיו. אבא מחלק את זמנו בין העבודה בבית החרושת ובין פעולות בהגנה.

ערב פסח תש"ח (אפריל 1948). איננו עורכים את ליל הסדר, אבא ועמיקם בפעולה בהגנה. בבית אימא, תלמה'לה אחותי בת השנתיים ואני. כל הלילה אנו שומעות יריות, דואגות, לא יודעות מה קורה, אני מתפללת: "שרק יחזרו בשלום!"

מוקדם בבוקר אבא מגיע, וחיוך על פניו: "כל הלילה ערכנו עם הנכבדים שלהם משא ומתן, והבוקר ראינו שהכפר ריק, כולם ברחו. הדרך לחיפה פתוחה". בליבנו שמחה וגם עצב, עדיין אנחנו במלחמה, וזה קשה !

יום שישי ה' באייר תש"ח (14.5.1948) דוד בן־גוריון, יושב ראש מנהלת העם ולימים ראש ממשלתנו הראשון, מכריז על הקמת המדינה וקורא לה: מדינת ישראל, ולא ארץ ישראל כפי שכינינו אותה עד כה. שמונה שעות לאחר מכן, בשעת חצות בין 14 ל־15 במאי, הסתיים המנדט הבריטי בארץ ישראל, והנציב העליון הוריד את דגל בריטניה בנמל חיפה.

אימי לוקחת סדין ישן וחולצה תכלת, גוזרת, מודדת ותופרת לנו את הדגל, דגל ישראל! אבי תולה אותו על שער ביתנו. נולדה לנו מדינה, ובכל בית מתנופף דגל כחול לבן שהאימהות תפרו במו ידיהן.

השמחה מהולה בעצב.

עוד באותו יום שבע מדינות ערב יוצאות למלחמה נגדנו, הסיסמה שלהן: "לזרוק את היהודים לים". כולם מגויסים – אבי, אחי, המורה בנימין וכל הצעירים בשכונה שהם בני 18 ומעלה. כולנו במלחמה, כמו שאמר דוד בן־גוריון: "כל העם צבא, וכל הארץ חזית".

מטוסי האויב חגים מעל ביתנו, ולמדינה שלנו אין אפילו מטוס אחד שיכול לעצור בעדם. כשנשמעת האזעקה, וזה קורה בדרך כלל בלילות, אבא או אימא נושאים את תלמה'לה אחותי הקטנה בזרועותיהם ונותנים לי יד. אנו רצים למקלט במהירות בדרך פתלתלה של מאתיים מטר בערך. הוא בנוי מבטון בעומק האדמה, ויש בו ריח טחב. המקלט שלנו משותף לשמונה משפחות. אל תחשבו שזה נורא. האמת, הישיבה בו נחמדה למדי. כל אימא מביאה עימה מאכלים ושתייה ממש טעימים, ואני זוללת מהם בתיאבון רב, אימא שלי מחייכת ואומרת: "נו, האוכל של אימא אחרת תמיד טעים יותר".

במקלט אני פוגשת חברים מכיתתי, את פנינה ואת אורי והרבה ילדים של השכנים. המבוגרים מתבדחים ומספרים סיפורים מרתקים, ואות ההרגעה מגיע תמיד מהר מדי.

ברדיו מדברים על קרבות קשים, עצוב לי מאוד. אתמול שיחקתי בחצר עם תלמה'לה, ולפתע נשמעה זעקה נוראה: "יִשְרוּלָלֶה, יִשְרוּלָלֶה".

יום קודם לכן ראיתי אותו, את ישראל שׂרף בחצר ביתו, לוחץ שוב ושוב על דוושת האופנוע שלו עד שהצליח להניע אותו, הניף את ידו לשלום ויצא בסערה. כל הבטן שלי מתכווצת מכאב, אני מחבקת את תלמה'לה ואומרת לה: "כמה שאני מקנאה בך שאינך מבינה".

גם שמעון הלברון נהרג. אימו הוציאה את המחוגים משעון היד שלה ושמה במקומם את תמונתו, וגם וְלוֹדִי מֵהַסַבּוֹתְנִיקִים, שלחם שכם אחד עם החבר'ה מנשר, נהרג. עוד ועוד זעקות עולות, והימים עצובים, עצובים.

סוף שנת 1948. אנו כבר בשנת תש"ט, ואני תלמידה בכיתה ה. חדשות טובות מגיעות מכל קצות הארץ. המצרים נסוגים, הטנק המוביל של הסורים נעצר ממש לפני שער קיבוץ דגניה, והם נבהלו ונסוגו עד אום רשרש, שזו אילת. הגענו והנפנו שם את דגל המדינה. נחתמו הסכמי שביתת הנשק, תמה מלחמת השחרור.

גם אצלנו בבית יש חדשות טובות. אתמול ראיתי את אימא עומדת מול המראה ומסתכלת בבטנה, חשדתי במשהו. בהתחלה די התביישתי לשאול, אבל לבסוף שאלתי: "את בהיריון?" ואימא ענתה בפשטות: "כן". לא העזתי לשאול עוד.

אייר תש"ט, יש לי אח קטן, אלי שמו, המדינה בת שנה, ועל שער ביתנו מתנוסס בגאווה דגל ישראל.

*****

בת עשר הייתי כשנולדה המדינה שלי, מדינת ישראל. השנה היא חוגגת שבעים, ואני מתפללת ומאחלת לה שיתקיימו בה מילות השיר:

פרחים בקנה ובנות בצריח ישובו לעיר חיילים בהמון   מילים: דודו ברק | לחן: אפי נצר

הזוית האישית

סבתא עדנה : התכנית אפשרה לי להנחיל פרק משמעותי בחיי ובהיסטוריה של המדינה. אני מאחלת לגל שיזכה לימים של שלום. גל: תודות לתכנית היה לי זמן איכות עם סבתא והייתי שותף לפרק בחייה. אני מאחל לסבתא עוד הרבה שנים של סיפורים.