פרשה מחיי שרה
בשנת 1968 לאחר הפסח, החלטנו לעבור לגור בחברון. העמסנו את הציוד שלנו ואת הילדים..
ויצחק גרינבוים.
בשנת 1965 (תשכ"ה) נישאתי לבעלי ר' ברוך נחשון. לאחר החתונה
נסענו לארה"ב והתגוררנו כשנתיים בשכונת 'קראון הייטס' סמוך לרבי מלובביץ.
כעבור שנתיים חזרנו לארץ וגרנו בירושלים מספר חודשים. לאחר מלחמת ששת ימים בשנת
ה'תשכ"ז (1967) החלטנו אני ובעלי יחד עם עוד שתי משפחות לעבור להתגורר
בחברון. כיוון שחברון חזרה לידינו לאחר
תקופה ארוכה בה לא התגוררו יהודים בעיר- מאז פרעות תרפ"ט בשנת 1929 האיומות
שביצעו ערביי חברון ביהודים. חברון הושבה לנו בקלות, ללא ירייה אחת. הערבים מאוד
פחדו כי נפל עליהם פחד ה'. אולם אף על פי כן, הממשלה לא התירה ליהודים לגור שוב
בחברון.
בשנת 1968
שלושה שבועות לאחר פסח, העמסנו את הציוד הפרטי שלנו, לקחנו את הילדים ובדרך לא דרך
הגענו לחברון. הגענו לבניין הממשל הצבאי וכל משפחה קיבלה חדר אחד. גרנו שם תקופה של
שלש וחצי שנים. בשנה הראשונה חיינו שם כמו בקיבוץ. לדוגמא: חדר האוכל היה משותף
לכל המשפחות ולכחמישה עשר בחורי ישיבה. לאחר מכן עברנו לגור בקריית ארבע. ורק בשנת
1980 חזרנו שוב לחברון.
תשאלו:
'איך חזרנו'? בעקבות הסיפור שאספר לכם עכשיו.
לפני 38 שנים
בשנת 1978 כאשר סבא ברוך ואני גרנו בקריית ארבע וכבר היו לנו שבעה ילדים, נולד לנו
בן בשעה טובה בתאריך כ"ח אדר. החלטנו לקרוא לו בשם "אברהם ידידיה"
על שם אברהם אבינו שהיה ידיד ה'. הייתה לנו הזכות שהברית נערכה במערת המכפלה.
בוקר אחד
ביום הראשון של החופשה הגדולה, כשאברהם הקטן היה בן חצי שנה, התכוננתי לרדת לשוק
בחברון. ניגשתי לאברהם ידידיה להאכיל אותו לפני שאני יוצאת, ואז לתדהמתי גיליתי
שהילד מאוד כבד והוא לא נושם, הקמתי צעקה והזעקתי מיד את הרבנית לוינגר שהיא אחות
במקצועה. הי ניסתה לעשות לו החייאה. ותוך כדי פעילות ההחייאה הגיע האמבולנס. באמצע
הדרך הרופא ניסה לעשות לו שוב החייאה, אך ללא הועיל, הנשמה של אברהם ידידיה עלתה
לשמיים, הרופא קבע את מותו ואמר "איננו כי לקח אותו האלוקים". זה נקרא
מוות בעריסה או מוות נשיקה.
סבא ברוך
יצא לסידורים שונים בירושלים ואמור היה לחזור רק למחרת בצהריים. באותה תקופה לא
היו פלאפונים כמו היום, לא יכולתי לקרוא לסבא ולא הייתה לי דרך להודיע לו. אני
בהבזק של רגע עם דמעות וגוש מחנק בגרון החלטתי לקבור אותו בבית העלמין העתיק
בחברון. ואמרתי כיוון שהילד הזה נולד בחברון ונימול במערת המכפלה, הוא יהיה היהודי
הראשון שייקבר שוב בבית העלמין העתיק בחברון. שם קבורים גדולי עולם רבי אליהו מני,
"השדי חמד", הרבנית מנוחה רחל סלונים, נכדה של אדמו"ר הזקן ועוד.
כשהרבנית
לוינגר שמעה זאת היא מיד הודיעה לבעלה. הרב לוינגר הגיע מיד לבית הרפואה ואמר לי שהוא
דיבר עם ראש הממשלה, אך המצב הביטחוני לא מאפשר לקבור את הבן בחברון. עניתי שלא
שאלתי ולא ביקשתי אישור ובעזרת השם אני אקבור את הבן בחברון. התייעצתי עם רב גדול
מירושלים שהגיע אליי במיוחד לבית הרפואה והביא איתו עשרה בחורים, שיגידו תהילים
ליד התינוק הנפטר ושישמרו עליו. הרב ישב איתי ונתן לי כוחות רוחניים ועודד אותי
להתעקש ולקבור את הבן בחברון. רק לפנות ערב לאחר שניסינו כל היום לאתר את סבא ברוך
ללא הצלחה, הרב נתן לי את האישור לנסוע ולקבור את הילד בחברון.
בדרכינו לחברון קרוב לכניסה לקריית ארבע חיכו לנו חיילים וביקשו ממני
לרדת מהרכב ואמרו לי: "גברת נחשון יש שתי אפשרויות: לקבור את התינוק בקריית
ארבע או לחזור לירושלים. אך לקבור בחברון לא ניתן לך". לשאלתי "למה?",
ענו לי: "עוד מעט יגיע אלוף הפיקוד והוא יסביר לך למה". חיכיתי לאלוף
הפיקוד בצומת הזכוכית, כשלש שעות. כשהגיע אמר לי: "אלו הם האפשרויות קרית
ארבע או חזרה לירושלים". שאלתי שוב: "למה?", והוא ענה: "גברת
נחשון את חברון יחזירו לטובתך כדאי לך לקבור אותו בירושלים כי לא תוכלי לעלות לבית
העלמין". עניתי לו: "חברון
היא העיר הכי עתיקה בעולם והיא שייכת לישראל לדורות!", אז הוא עונה לי:
"לא יעזור לך גברת נחשון שלחנו הרבה חיילים". ואכן אני רואה שמגיעים עוד
ועוד חיילים. האלוף עזב את המקום והשאיר את החיילים לשמור עלי. לאחר שראיתי שלא
נותנים לי לעבור, ביקשתי מהחיילים שלכבוד התינוק הזה שעוד לא חטא, תנו לי לעבור.
אבל הם לא נתנו לי. הוצאתי את התינוק מהרכב כשהוא עטוף בסדין והתחלתי לצעוד. פניתי
לחיילים ואמרתי: "נראה מה תעשו לי עכשיו?!". לאחר צעידה של כמאה מטר, כשהתינוק
המת בידיי, החיילים פנו אליי ואמרו לי שקיבלו פקודה משר הביטחון להסיע אותך
בקומנדקר לבית העלמין. וכך, כל הצבא הגדול שבאו לחסום לי את הדרך, הצטרף ללוויה של
ילד קטן עם נשמה גבוהה, אני הולכת בראש ואחרי חיילים רבים מלווים אותי.
בינתיים
סבא ברוך חזר הביתה, ולהפתעתו הוא ראה מניין גברים חסידי חב"ד מקרית מלאכי
מסדרים ספסלים בבית. הוא פנה אליהם ושאל בתדהמה: "מי אתם? למה באתם לכאן?"
והם ענו לו: "הרבי לובביץ שלח
אותנו לכאן, להיות לידך בזמנך הקשה". סבא ברוך לא הבין על מה ולמה? מה קרה?
והילדים שהיו בבית הסבירו לו שאברהם ידידיה התינוק החמוד נפטר והוא מיד יצא לחפש אותי, להיות לידי, לנסות להבין מה קרה?
נפגשנו בבית
העלמין העתיק בחברון. בעלי לא היה מסוגל לדבר כלל מרוב צער נפשי עמוק וכאב גדול על האובדן. כשראיתי את הקהל הגדול שחיכה לי למעלה משעתיים ואת כל החיילים שעלו איתי לבית
העלמין, התרגשתי ואמרתי: "מסופר בגמרא על אבא ובן שהלכו לטייל והילד היה עייף ואביו לקח אותו על כתפיו. הילד שאל
את אביו: אבא מתי נגיע לעיר הגדולה? ענה לו אביו: כשתראה את בית החיים תדע לך בני,
שהגענו לעיר." אם זכינו היום לפתוח את בית העלמין העתיק של חברון, נזכה גם
לעיר גדולה פה.
הוספתי: "אברהם אבינו קנה פה חלקת אדמה עבור שרה אשתו ואני
שמי שרה ואחרי למעלה משלשת אלפים וחמש מאות שנה, זוכה לקבור את בני אברהם באותו
מקום". אכן בזכות פתיחת בית העלמין העתיק בחברון זכינו לאחר כשנתיים לגור
בבית הדסה בחברון ומאז הישוב היהודי בחברון הלך והתפתח.
לאחר כתשע שנים בהן גרנו
בקריית ארבע, החלטנו יחד עם עוד כמה משפחות מקרית ארבע כי הגיע הזמן להפסיק לוותר
על האפשרות לגור בחברון. החלטנו להפעיל מהלך מתוחכם שיגרום לממשלה להחליט סוף סוף,
על שיקום היישוב היהודי בחברון. יום אחד התקיימה
אסיפה ביישוב. באסיפה דובר על כך שבאנו לכאן בשביל לגור בעיר האבות היא חברון. אם
הממשלה לא מוכנה לתת לנו את הזכות לגור שם, עלינו לפעול למימוש המטרה. בעלי הציע
לשלוח את הנשים והילדים באמצע הלילה להיכנס לבית הדסה בחברון וכך לאחר שהם כבר
יהיו שם, הצבא לא יוכל לפגוע בהם כיוון שאסור לפגוע בנשים וילדים.
אכן, כך עשינו. מיד באותו
ערב אמרנו לילדים להישאר לישון עם הבגדים כי יש לנו טיול מעניין. ארגנו מזרנים,
בגדים, אוכל וממתקים לדרך. באמצע הלילה הערנו את הילדים ועלינו למשאית. חמש עשרה
נשים ושלושים וחמש ילדים. הגענו לבית הדסה מכיוון בתי הערבים, העמדנו סולם וטיפסנו
בשקט בשקט ובאיטיות לתוך המבנה שהיה מוזנח ולא מיושב קרוב לשלושים שנה. במבנה לא
היו מים וחשמל וכן לא היו חלונות ולא מיטות. מיד כשהגענו הדלקנו אור, הושבנו את
הילדים והתחלנו לנקות את המקום בעזרת הבנות הגדולות שהיו איתנו.
לפתע, הגיח חייל רדום
למחצה מהצד השני ובתדהמה שאל: "מה זה? איך נכנסתם לכאן???" אחד הילדים
ענה לו בהלצה: "אברהם אבינו עשה לנו סולם ודרכו נכנסנו…".
כך נשארנו
במבנה יום ועוד יום, בלילות כשישנו קפצו עלינו פרעושים וחתולים, כי המבנה היה פרוץ
ומוזנח. במהלך היום עבדנו בכל כוחותינו כדי לשוות למקום מראה נעים ונקי של בית יהודי. בכל התקופה ששהינו בבית הדסה היינו ללא הגברים, הבעלים שלנו, כי הם נשארו לבד בקריית ארבע. כולנו נטלנו באחריות, כל אחת בתורה
הייתה קמה מוקדם בשעה 5:00 בבוקר בכדי להרתיח מים לצורכי שתייה ודייסה חמה לילדים.
כל פעולה נמשכה זמן רב, כי בתקופה זו לא
היו טיטולים ולא הייתה מכונת כביסה. בכדי לנקות את הבגדים השתמשנו בג'ריקן של מים
שאותו שפכנו לסיר גדול וחיממנו על הגז. כל יום היינו מכינים ארוחת בוקר לשלושים
וחמישה ילדים, לאחר מכן היו שתי בחורות שלימדו כשעתיים את הילדים מתוך 'ספר חברון'.
לאחר מכן היינו מנקים את החצר שמסביב לבית הדסה. לא היו לנו משחקים לילדים ולכן
היינו ממציאים כל מיני רעיונות כדי להעסיק אותם. בעצם, במשך כשלושה חודשים הילדים
לא למדו בבית הספר כי היינו במצור בבית הדסה. גם
בצהרים הייתה בין הנשים תורנות להכנת ארוחת הצהרים- לקלף, לחתוך, להגיש ולפנות.
כל פעם בישלנו משהו
אחר- מרק ירקות, אורז, תפוחי אדמה ועוד. לכבוד שבת היו נשות קריית ארבע מביאות לנו
דגים ובשר. אך במשך השבוע לא היו לנו את המצרכים האלו מכיוון שלא היה לנו היכן לאחסן
אותם. בכל פעם בישלנו לארוחה אחת בלבד. בערב טיגנו חביתות והכנו סלט. לבעלים
היה קשה מאוד, כיוון שהם נשארו לבד בקריית ארבע. אך בכל שבת הממשל הצבאי אישר לגבר
אחד בלבד לבוא אלינו, לעשות קידוש ולהיות איתנו חצי שעה בלבד.
בעלי ברוך ניצל את
זמן שהייתו בבית לבד לציור. הוא ישב בבית וצייר את יצירותיו. לאחר שנים הוא זכה
בפרס היוקרתי הראשון 'פרס בר אילן לאומנות יהודית'. הבן יהודה שהיה כבר בישיבה
היה מגיע הביתה לשבת אחת לשלושה שבועות.
מצב המגורים בבית
הדסה היה לא פשוט בכלל. לכן החלטתי לכתוב לרבי מלובביץ ולשאול אותו מה לעשות? ואכן
לאחר זמן הגיעו אליי נשות חב"ד מירושלים. הן הביאו לי קלטת שמע בה הרבי עונה לי
על שאלתי. אך מכיוון שלא היה לנו חשמל, אחד החיילים הסכים להשאיל לי את הטרנזיסטור
כדי שאשמע את דברי הרבי.
הרבי ייחד שיחה מיוחדת בהתוועדות של ו' תשרי- יום ההסתלקות של הרבנית חנה אימו של הרבי. ואמר: "יש אישה שיושבת בחברון, ולפלא בעיניה שכל ערביי חברון יודעים שבניין זה שייך ליהודים, ורק היהודים (הממשלה) לא יודעים זאת. ולא זו בלבד, אלא הם מעמידים חייל בשער כדי שאף יהודי לא יוכל להיכנס לבניין. והיא שואלת אותי עד מתי? ואני לא יודע מה לענות לה. ואז נשמע קולו של הרבי בוכה…. מה אני יכול להגיד לנשים הצדקניות שיושבות שם במסירות נפש? על זה שהממשלה מכרה כבר את ירושלים?" והרבי המשיך בדבריו: "ידוע הסיפור בתורה, על בנות צלפחד שבאו ופנו למשה רבינו- מנהיג הדור וביקשו חלק ונחלה בארץ ישראל. וגם משה רבינו לא ידע מה לענות להן, ואמר להן אני חייב להביא את שאלתכן לה'. והקדוש ברוך הוא אמר למשה: "כן דוברות בנות צלפחד". הרבי סיים: "אם יש לנשים בחברון חיבה כל כך גדולה לארץ ישראל, מגיע לעם ישראל לכבוש את יהודה ושומרון".
דברי הרבי נתנו לנו את הכוח להמשיך לשבת בחברון עד שהממשלה החליטה לשקם מחדש את היישוב היהודי בחברון.
מילון
מאורעות תרפ"טסדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד הערבים תושבי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שהחלו ב-23 באוגוסט 1929 ונמשכו כשבוע. במהלך המאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ננטשו ונחרבו יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל.
בית הדסה
בית החולים הראשון בארץ. הוא נבנה על ידי האנגלים במטרה לטפל ביהודים וערבים חינם אין כסף. בבית חולים זה השתמשו עד שנת תרפ"ט בה טבחו הערבים ביהודים ללא רחם ובית החולים ננטש ונעזב.
הממשל הצבאי בחברון
מאז שחברון חזרה לשליטה יהודית (בשנת 1967) התקיים ממשל צבאי בחברון. הממשל הצבאי שכן בבניין שנבנה על ידי הצבא הבריטי ושימש אותם, ולאחר מכן את הירדנים ולבסוף עבר לצבא הישראלי.
ציטוטים
”"חברון היא העיר הכי עתיקה בעולם והיא שייכת לעם ישראל לדורי דורות!"“