מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-1951 בחולון בחודש יולי להורים ניצולי השואה. אחותי גדולה ממני בשלוש שנים והיא נולדה בתחילת מלחמת השחרור 1948.

אמי הייתה בגטו וורשה, השתתפה במרד ואחר כך נשלחה למחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ. בזכות אומץ לבה, התושייה שלה ומעט מזל… שרדה.

אבי ברח לרוסיה בתחילת המלחמה עם שניים מאחיו, התגייס לצבא הרוסי ונלחם בגרמנים.

כילדים לניצולי שואה לא נחשפנו לסיפוריהם אלא בגיל מבוגר יותר וזאת מכיוון שבבית, הם לא דיברו ואנו לא שאלנו על הנושא.

כל משפחת אימי נספתה בשואה ומצד משפחת אבי נותר רק אח אחד, דוד שלי. הוא היה מבוגר מאבי ב-18 שנים ולא היו לו ילדים, כך שגדלנו אחותי ואני ללא בני דודים וללא סבא וסבתא. (כמרבית ילידי הדור השני לשואה)

בסיום המלחמה, חזרו ההורים לעיר וורשה שם הכירו, נפגשו והתחתנו.

בעיני אמי, הקמת המשפחה הקטנה שלה ואחר כך הולדת הנכדים היוותה עבורה ניצחון על הגרמנים.

משפחת ליפשיץ 1958

בר מצווה 27.7.1964 

שני הוריי עבדו. אבי עבד בבניין ואחר כך יחד עם אמי בחנות מכולת שפתחו בתל אביב. העבודה הקשה תבעה מהם לשהות שעות רבות מחוץ לבית.            כך שרוב שנות ילדותי העברתי בצורה עצמאית ואחראית עם חבריי לשכונה. מכאן אך טבעי הוא שאת לימודי התיכון אלמד בביה"ס שלידו קיימת פנימייה.      ואכן נשלחתי ללמוד בירושלים בבית ספר תיכון מקצועי לטכנאי בזק, שהיה עם פנימייה. אספר לך תמר ולכם מקצת החוויות שלי בפנימייה. הגעתי לפנימייה. ילד בן 14, בחודש אוקטובר 1965. לראשונה מחוץ לביתי. הגיעו עוד כ -50 ילדים נוספים בני גילי מרחבי הארץ. ילדים מתל אביב, אשקלון, חיפה, בת ים, מושבים וקיבוצים שונים. כמובן גם תלמידים "ירושלמים" (מירושלים) שלא התגוררו בפנימייה. (למעט ילד אחד). בתחילה היה קצת מביך, כי לא הכרתי אף אחד. כל חברי עד כה היו מחולון, העיר בה גדלתי ולפתע אני לבדי. המבוכה עברה מהר מאד כי כולנו היינו במצב דומה. מלבד קבוצה אחת של ארבעה ילדים שהגיעה מאשקלון והם היו יותר מגובשים כבר מן ההתחלה. גרנו ארבעה ילדים בחדר. היו בו שתי מיטות שמתחתם עוד שתיים שנפתחו בלילה, שני ארונות בגדים, עם חלוקה של שני מדפים לכל ילד ומדפים לספרים שלנו. גם שולחן מרכזי גדול יחסית, שעליו הכנו את שעורי הבית. סדר היום התנהל כך: השכמה בשעה 6:00 בבוקר. (ע"י אחד הילדים שנבחר לתפקיד "חניך תורן" ) ארוחת הבוקר בשעה 7:00. כל ילד הכין לעצמו כריך ואחר כך בשעה 7:30 נסענו בתחבורה ציבורית לביה"ס, שכן הוא היה ממוקם בשכונה אחרת בירושלים. חזרנו בסביבות השעה 14:00 או 16:00 אחה"צ בהתאם למערכת השעות. אכלנו ארוחת צהרים והלכנו כל אחד לחדרו. לפעמים נאספנו באחד החדרים קבוצת ילדים ופטפטנו קצת מחוויות היום בביה"ס, או סתם ויכוחים בנושא בנות, כדורגל ורכילות על המורים. משעה 17:00 – זמן חובה להכנת שיעורי בית והמדריך בדק ווידא שאכן אנו מתחילים בהכנת  שעורי הבית. (בכל שכבת גיל היה מדריך אחד, בדרך כלל סטודנט באוניברסיטה, שנה ג' שלמד היסטוריה או כלכלה וכדומה). בשעה 19:00 בערב ארוחת ערב ובשעה 22:00 – כיבוי אורות. עד השעה הזאת חובה לסיים את השיעורים, להתקלח, ולהתארגן לשינה. כולל הכנת התיק לשיעורים למחרת עם הספרים והמחברות המתאימים. בהמשך, שנה שלישית ורביעית, (יא', יב' ) כיבוי אורות היה ב- 23:30. האחריות להכין שיעורי בית הייתה עלינו בלבד- ללא פיקוח המדריך. בכל יום שלישי בשבוע אפשר היה לצאת "לעיר", כלומר לטייל בירושלים, ללכת לקולנוע לצפות בסרט, לאכול פלאפל, לשתות כוס גזוז…(מיץ מוגז – לא היה עדיין קוקה קולה, מקדונלד או פיצה..) בימי שישי בחדר האוכל נהוג היה להקרין לנו סרט קולנוע במכונת הקרנה מקצועית. (סרט קולנוע  16 מילימטר ). אני אהבתי מאד קולנוע והחל מהשנה השלישית כתה יג', שימשתי כמקרין של הסרטים בימי שישי. כל שבת רביעית –  "שבת חובה". כלומר חובה עלינו לצאת לחופשת שבת עם המשפחה. החזרה – ביום ראשון עד שעה עשר בבוקר. בשבתות שנשארנו בפנימייה, בתקופת החורף והאביב ובמזג אויר חמים, נהגנו לטייל בסביבות ירושלים, עם מדריך מלווה מהפנימייה. כשמישהו חלה, או רצה להעמיד פני חולה – במהלך מדידת החום, "הקפצנו" על הברך את המדחום (שלא היה דיגיטלי עדיין..) כדי שיראה טמפרטורה גבוהה מ-36.8 מעלות. אח"כ הלכנו למרפאת קופת חולים במרכז העיר, ואחרי בדיקת הרופא, נהגנו  ללכת לבית המשפט שהיה בסמוך, כדי לצפות במשפטים שונים. כמובן שלא חזרנו לחדרנו אלא עברנו לגור ב"חדר חולים". החוויה המרגשת והמעניינת ביותר הייתה במהלך השנה השנייה ללימודים (כתה י') בחודש יוני 1967. בחמישה ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. כידוע לכם עד המלחמה, העיר ירושלים הייתה מחולקת ובאזור הגבול עם ירושלים המזרחית הייתה חומה גבוהה. הצד המזרחי היה שייך לממלכת ירדן והיו שם חיילים ירדניים. בלתי אפשרי כמובן היה להגיע לעיר העתיקה או לכותל. המלחמה פרצה ב08:00 בבוקר. היינו באמצע שיעור "בית מלאכה" (עבודה מעשית בעיבוד וייצור של כלי עבודה). נשמעה אזעקה ומיד החלו להישמע רעמי תותחים ויריות. הקולות ממש חזקים, הפחידו מאד כי בית הספר היה ממוקם בשכונת אבו טור שהיא בסמוך לגבול עם ירדן. המורים העבירו אותנו מיד  לאחת הכיתות שהוכשרה מבעוד מועד לשמש כ"חדר בטחון" מוקף מבחוץ בשקי חול כהגנה מרסיסים. אחרי כשעה בהפגזות האלו, הנהלת ביה"ס החליטה שנתפנה בחזרה לפנימייה שהייתה בשכונת רוממה, במערב העיר. הוחלט, שהתלמידים הבוגרים מכיתה יב' יובילו אותנו, בקבוצות קטנות של חמישה ילדים, בריצה מהירה ברחבי העיר עד לפנימייה. מרחק של כ-8 קילומטרים בערך. בריצה הזאת ממש "נסנו על נפשנו" כי שמענו מעלינו רעמי תותחים ופגזים, שריקות של כדורים וכו'. הגענו בשלום לפנימייה לאחר כשעתיים, מבוהלים ועייפים. נכנסנו למרתף הבניין ששימש כמקלט. קבלנו סנדוויצ'ים כארוחת צהרים. לכל ילד ניתנה אפשרות להתקשר להוריו בטלפון, להרגיעם. (למי שהיה מותקן טלפון בביתו… לא היה עדיין טלפון סלולרי…) ככה שהינו שם במקלט במשך הערב ואח"כ הלילה עד למחרת בבוקר. החדר היה קטן והיינו כ 22 ילדים בחדר. שמענו כל הזמן את היריות מבחוץ וכן נוספו רעשי מטוסים שלנו שהחלו להפציץ מטרות של הירדנים. למחרת הוחלט להחזיר אותנו כל ילד לביתו. הנהלת הפנימייה ארגנה הסעות באוטובוסים וחזרנו הביתה. כמובן שההורים שמחו מאד. חוויה נוספת, הייתה כשבוע אחרי המלחמה. חזרנו לפנימייה. בחג שבועות של אותה השנה, תשכ"ז,1967 שחל כשבוע אחרי סיום המלחמה, נפתחו שערי העיר העתיקה לתנועה חופשית של תושבי ישראל. ואנו הלכנו ברגל עם עוד כ – 200,000 איש בהתרגשות רבה לבקר בכותל שביקורים בו נמנעו במשך כ-20 שנה (מתום מלחמת השחרור).

אירוע מעניין נוסף שאני זוכר היה בשנה השלישית, כתה יא'.

יום חורף בינואר שנת 1968. בשעה 06:00 העיר אותנו "חניך תורן" בצעקות רמות: "שלג בחוץ, קומו תתעוררו יש שלג בחוץ". הבחור אהב להתל בנו ול"עבוד" עלינו מדי פעם בסיפורים, כך שאף אחד כמובן לא האמין לו. לצאת מהמיטה מתחת לשמיכה החמה ביום שלג..? נו באמת. אבל למרבה ההפתעה באמת ירד שלג, והרבה עד לגובה של 40 ס"מ. מיד התלבשנו וירדנו לרחוב וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שלג במו עיני. כמובן שהעיר ירושלים נחסמה. לא התקיימו לימודים וגם לחם לא הגיע לפנימייה. התנדבתי עם עוד ארבעה ילדים נוספים ללכת ברגל למאפיית אנג'ל להביא לחם. הלכנו בשלג, ברוח הקרה, השלג הצליף בנו. אבל בסופו של דבר זו הייתה חוויה נדירה.

מקרה נוסף מבדח שאני זוכר.

בשנה האחרונה כתה יב'. אישרו לנו, לכמה חברים, להישאר בפנימייה במהלך "שבת חובה" ולא לצאת לביקור אצל המשפחה. במהלך השבת יצאנו לטייל וקטפנו "סברס". הרבה מאד. כמות עצומה. אכלנו בלי הפסקה. למחרת כולנו עם שלשולים… כל החבר'ה שנשארו בשבת…

עוד ספור מבדח…

בשנה האחרונה, כיתה יב',  בעת ארוחת הערב אהבתי להכין בעצמי את הסלט. אחרי כ-10 דקות של הכנה, לקחתי את המלחייה להמליח – ובום.. כל המלח נשפך על הסלט…(החברים היקרים שלי ידעו את אהבתי זאת…ודאגו שהמכסה לא יהיה סגור היטב..)

המשך יבוא…

הזוית האישית

זווית אישית אבי: שמחתי מאד כשתמר ביקשה לדעת יותר על עברי כתלמיד בביה"ס. סיפרתי על ילדותי ועל החוויות שעברתי בפנימייה בה למדתי בירושלים. הנושא מאד ריתק אותה ושמחתי על כך. נחשפנו שנינו קצת יותר לחוויות אישיות. הסיפורים עצמם העלו בי זיכרונות נעימים מתקופת ילדותי.

זווית אישית תמר: אני מאד התעניתי בסיפור… סבא שלי תיאר לי את התחושות והחוויה האישית שלו. בתיאור הקטע מהמלחמה, הרגשתי שאני עכשיו בסרט אקשן מלחמה, ברקע אנשים רצים ושומעים טילים לידם. לא האמנתי שזה באמת קרה. כל הזמן שאלתי שאלות וכנראה לא אפסיק לשאול.