מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של סבתא פנינה סובול ואוהד. סבתא מספרת לאוהד על פרקים משמעותיים בחייה ואוהד שאל למד וחקר:

תקופת בית הספר

בכיתה א' התחלתי באזור, גרנו בבית ערבי עם חדר אחד ענק, שזה היה הבית של השייח על איזושהי גבעה. בבית היו 3 חדרים שהיו שייכים לשלוש נשים של השייח, ואנחנו חיינו בבית הזה 3 משפחות, שזכו לעבור מלגור בבית מאבן, לעומת משפחות אחרות שנשארו לגור במעברה. ביה"ס היה על גבעה ממול. הלכתי מהבית שלי לביה"ס, ירדתי את הגבעה. יכול להיות שאמא שלי או אבא שלי ליוו אותי, אבל אני לא זוכרת. המעניין הוא שעל הגבעה שגרנו בה, החלטנו איזשהו יום אני ואמא שלי ואח שלי הלכנו לראות את המקום וטרקטורים הורידו את הבית וגם את הגבעה. אפילו גבעה לא נשארה שם. בכיתה ג' עברנו לגור בגבעתיים, בבי"ס שנקרא "איילון", ושם זה היה לא רחוק מהבית והלכתי לבד כי גם כבר הייתי יותר גדולה. למדנו 8 שנים בי"ס יסודי ואז התחלנו תיכון, לא הייתה חטיבת ביניים בכלל והיה נורא נחמד בכיתה ח' כל הבנות רקמו חולצה רוסית לבנים. חולצה עם צווארון.

העלייה לארץ ישראל.

ההורים שלי הם ניצולי שואה ואחרי המלחמה כמו מאות אלפים של יהודים שנשארו אחרי השואה הם הגיעו למחנות עקורים באירופה, אני נולדתי בעיר שנקראת אולם, זו עיר שנמצאת בגרמניה. זו עיר שנמצאת בין מינכן לשטוטגארט. אבי היה פעיל במחנה העקורים הוא היה הנציג של מפ"ם. היו אז כמה מפלגות של השמאל, מפא"י ומפ"ם ואחדות העבודה. מפ"ם הייתה הכי קיצונית לכיוון השמאל.  אנחנו עלינו  לארץ בשנת 1949. נולדתי בשנת 1947. הייתי בערך בגיל שנתיים כשהמשפחה עלתה לישראל.

אוהד: "מהו מחנה העקורים?"

מחנות העקורים 

לאחר מלחמת העולם השנייה נשארו יהודים שניצלו ממחנות השמדה, מגטאות, מהפרטיזנים ויהודים שברחו מפולין לרוסיה בזמן המלחמה וביניהם היו ההורים שלי ואז הניצולים עצמם בעזרת ארגונים שמטפלים בפליטים לדוגמא הג'וינט ואונרא הקימו מחנות ליישב את הפליטים והמחנות האלו נקראו מחנות עקורים.

מחנה העקורים זה היה לאסוף את כל היהודים כי לא נתנו ליהודים להיכנס לישראל כי הבריטים עדיין שלטו בארץ ואז פשוט שליחים מהארץ אירגנו את מחנות העקורים, בהתחלה עד שהשליחים הגיעו האנשים עצמם אירגנו את מחנות העכורים ואז בעצם נוצר המושג baby boom  כי מיד אחרי המלחמה הניצולים הרגישו שהם צריכים להשאיר צאצאים, הם ניצלו והם רוצים צאצאים ונולדו המון המון ילדים בין השנים 1946 עד 1948,1949 וזה היה כאילו פיצוץ של תינוקות וזו ההגדרה של baby boom.

אוהד: "למה כי הם רוצים שהדור שלהם לא ייגמר?"

כן, שאם הם ניצלו שיהיו עוד דורות, ובמלחמה הם הפסידו, הנערים 6, 7 שנים מהנעורים שלהם אז הם ניסו להשיג את זה ואחת מילדי ה baby boom- זאת אני, עכשיו אבא שלי היה ציוני והוא מאוד רצה לעלות לישראל, לאמא שלי היו דודות בארצות הברית והיא מאוד רצתה לנסוע לארצות הברית. היה ביניהם ויכוח מאוד גדול, על הרקע הזה הם כמעט נפרדו אחד מהשני, כי כל אחד רצה להגיע לכיוון אחר.  לבסוף הם החליטו שהם שואלים אותי. הייתי בת שנה וחצי בערך ושאלו אותי אם לנסוע לאמריקה או לפלשתיין, וכנראה שהשם פלשתיין מצא חן בעיני יותר מאמריקה ואני אמרתי פלשתיין, לכן ההורים שלי הגיעו לישראל.

אוהד: "שאלתי את סבתא, אם זאת הייתה ההתפשרות ביניהם וסבתא אמרה: "ההתפשרות הייתה לשאול אותי ושאני אחליט. אני כמובן הייתי בת שנה וחצי, הם סיפרו  לי זאת כשגדלתי." אוהד: אז זה רקע הילדות שלך בעצם? סבתא: "כן, ואז בגלל שאבא שלי היה פעיל במחנה עקורים, פעיל במפ"ם אנחנו קיבלנו את הבית הערבי שסיפרתי לך עליו קודם." אוהד: "אבל הבית הזה היה של שייח ערבי, לא?" סבתא: כן אבל זה אחרי מלחמת העצמאות. הם ברחו, הערבים. זה בעצם המקום שמשם התחילו הבעיות של הפליטים הערבים".

אוהד: "שאלתי את סבתי איפה, היכן ממוקמם היישוב יזור?"

סבתא סיפרה: "זה היה כפר ערבי במרכז הארץ, היום זה נקרא אזור. אתה המון פעמים עובר שם, זה ליד חולון. יש שם מסגד ערבי עם חצאי עיגולים מאוד מעניין. זה היה הכביש הראשי ששיירות לירושלים היו עוברות עליו, והערבים התנפלו על 2 משאיות ונהרגו שם 7 חבר'ה, ולכן יש שם גם את יישוב משמר השבעה. אחד מהפלמ"חניקים שנהרגו היה אליק שמיר, שאחיו הסופר כתב עליו ספר, ויש שם במקווה ישראל מצבה של שבעת החבר'ה שנהרגו שם ביזור. המיקום די קרוב לחולון, בין מקווה ישראל לחולון. היום אזור זה יישוב מאוד ידוע. אנחנו נעשה טיול לשם.

שאלתי את סבתא על הקשר על השכנים והחברים? והיא סיפרה: "לנו היה את הבית הערבי עם ה-3 משפחות, ולידנו היו עוד 2-3 בתים ערבים, לא היו כבישים, ולא היה פחד לצאת ולהסתובב ולגשת אחד לשני. היתה לי חברה בשם הדסה, חברה בשם הניה. היום אין לי קשר איתן, אני לא יודעת איפה הן נעלמו. גם עם החברות מבית ספר אין קשר היום, בגלל שהייתי קטנה, בכיתה ג', אז אי אפשר היה לשמור על קשר עם הילדים הקטנים. גם מבית ספר איילון אין לי היום קשרים. למדנו 8 שנים בי"ס יסודי ואז התחלנו תיכון, לא הייתה חטיבת ביניים בכלל. והיה נורא נחמד. בכיתה ח' כל הבנות רקמו חולצה רוסית לבנים. חולצה עם צווארון. היו גם שני חברי כתה: אחד בשם זאב זקוסקא, והשני אשר שדות נהרגו במלחמת ששת הימים."

אז התחלנו לדבר על מלחמת ששת הימים והתחלתי לספר לך על המלחמה ואיך היא פרצה בגלל שסגרו את מיצרי טירן, שזה היתה היציאה שלנו למזרח הרחוק כי תעלת סואץ היתה סגורה בפנינו. אוהד: "מיצרי טירן נמצאים באיזור ים סוף?" . סבתא: "ים סוף נגמר ונכנס לאוקיינוס ההודי דרך מיצרי טירן. הוא בין מצרים לערב הסעודית." אוהד: "אז בעצם מיצרי טירן ותעלת סואץ היו האפשרויות היחידות שלנו למסחר עם שאר העולם?" סבתא: "לא עם שאר העולם, כי יש לנו את הים התיכון לכיוון אירופה. אבל לכיוון המזרח הרחוק, דרך אילת, שטנו דרך מיצרי טירן. ולכן לא יכולנו להרשות לעצמנו להישאר סגורים.

אוהד: "מי התחיל את מלחמת ששת הימים?"

סבתא: "הייתה כוננות של 3 שבועות לפני שזה התחיל. ברגע שהם סגרו את מיצרי טירן הם ידעו שנגיב. וכשהוחלט סופית על התקיפה, 2 הצדדים עמדו וחיכו, ובגלל זה היה את השיר הזה "נאצר מחכה לרבין" כי הוא חיכה לתגובה. חייל האויר תקף את כל המטוסים של מצריים, וכל ארצות ערב שמקיפות אותנו, והייתה לנו שליטה מוחלטת בשמיים מבחינת חייל האוויר, וכל עם ישראל היה מגוייס. תמי, הדודה שלך הייתה בת 3 שבועות כשהמלחמה פרצה. היא נולדה ב-20.3 והמלחמה פרצה ביוני. היא הייתה בת 3 חודשים. גייסו את סבא אחרי המתנה די ארוכה כשהיא הייתה ממש ממש תינוקת"

אוהד: "היו לך סיפורים מהילדות? סיפורים מצחיקים שהיו לך בבית?"

סבתא: "היה סיפור מצחיק. כשגרנו בבית באזור, אח שלי משה נולד שנתיים וחצי אחריי, והוא היה נורא רעב. הוא היה בן חצי שנה, אני הייתי בת 3.  הוא היה מאוד רעב והוא ישב בעגלה בחצר, ואמא שלי רצה לעשות לו דייסה. אבל אני אמרתי שאם הוא כל כך רעב זה לא פייר ולא הוגן. לקחתי קצת בוץ ומים, והכנתי לו דייסה משלי והאכלתי אותו. הוא כנראה אהב את זה כי עובדה שהוא אכל את זה, וכנראה שבגלל שהוא היה רעב הוא אכל את זה.  אני האכלתי אותו. הוא היה בן חצי שנה, והוא היה רעב " אוהד: ".אז גרמת לו לאכול בוץ". "כן."

אוהד: "מה היו המקצועות שהיו אהובים עלייך?"

סבתא: "אני בעיקרון ריאלית. (מה זה ריאלית? ריאלית זה מקצועות של מתמטיקה, הנדסה, מדעים). אבל גם מאוד מאוד אהבתי תנ"ך. ועד היום אני מאוד אוהבת את סיפורי התנ"ך. הייתי אפילו עם ציפי חברתי בחידון התנ"ך העולמי בשנה שעברה. על חלק קטן מהשאלות ידעתי גם לענות לפני שהמתחרים ידעו לענות עליהם." אוהד: "אז ניצחת?". סבתא: "לא. אני הייתי מתחרה. אני ישבתי בקהל עם ציפי, והיא מאוד התפלאה איך אני יודעת לענות על השאלות. וציפי היא דתייה ומכירה את התנ"ך".

אוהד: "אז במקצועות האלה את עדיין משתמשת?". סבתא: "בתנ"ך המון, מתמטיקה זה היה המקצוע שלי בחיים כי אני הייתי בנקאית. אז מאוד השתמשתי במקצועות הריאליים. אוהד: "מה את חושבת שהלימודים בפנימייה החקלאית עזרו לך יותר ממה שאני חווה בבית ספר רגיל? ומה הייחודיות של זה?". סבתא: "הייחודיות של בית ספר חקלאי הוא זה שאתה נמצא עם אנשים בגילך, אתה גר בחדר עם עוד 2 בנות. עבדנו קצת בחקלאות. עבדתי ברפת ועבדתי בלול, ובמשתלה. היו לנו חוויות של לקחת טרקטור באמצע הלילה ולנסוע בשדות, היו לנו חוויות של לגנוב תרנגולת מהלול ולעשות קומזיץ". (קומזיץ זה מדורה. וצלו את התרנוגלת ואכלנו אותה באמצע הלילה.). אוהד: "אוייי מסכנה התרנגולת"..

סבתא: "סיפור נחמד שאני אספר לך על אחד האנשים שנסעתי איתו על טרקטור. היינו הויטנגארטן. אתה זוכר שהיינו בסלובניה? עם הגשרים שפגשנו את הבושמיצים? אבל הייתי שם קודם עם תמי והתאומות. והייתה שם קבוצה ישראלית, ואנחנו הלכנו ודיברנו איתם, והיה להם שם מדריך ושאלנו אותו אם כבר הגענו לסוף הדרך או לא. והוא אמר לי שלדעתו עשינו את החלק המעניין של הטיול. ואז התקדמתי ושמעתי רק את הקול שלו. הסתובבתי אחורה ושאלתי אותו את השם שלו. לפי הקול שלו זיהיתי אותו, והתברר שהוא למד איתי בבית ספר החקלאי."

אוהד: "בבית ספר החקלאי זו הסיבה שאת עדיין מגדלת צמחים בבית כי זה סוג של נוסטלגיה?" סבתא: "כן . אני אוהבת צמחים."

אוהד: "יש עוד משהו שאת רוצה לספר?"

סבתא: "שהאושר הכי גדול שלי זה הנכדים שלי, שהם כייפיים, שאני מאוד אוהבת אותם. במיוחד את ההכי הכי קטן, שזה אתה."

הזוית האישית

זו הייתה לשנינו חוויה מדהימה וגילינו המון דברים שלא ידענו האחד על השני בעקבות הפרוייקט הפרוייקט היה דבר מהותי ומאוד מעניין וזה גרם לחיזוק גדול בקשר בינינו ואנו שמחים על השתתפותנו בפרוייקט זה וזה פרוייקט באמת יחיד מסוגו.