מאגר סיפורי מורשת

נולדתי וגדלתי בארץ ולכן אני רוצה להתמקד בשוני של ילדותי מילדות נכדיי .

הסיפור נכתב בהשראת כתבה  "5 דברים שהשתנו מהילדות שלנו", מתאריך  mako , 24/11/2014

"פעם גם אנחנו היינו ילדים" – זה מה שאנחנו תמיד אומרים לילדים שלנו כשהם מסתכלים עלינו ורואים מולם דינוזאור אנושי, ולא מצליחים ממש לדמיין איך האיש המבוגר הזה שקוראים לו אמא, אבא ,סבא או סבתא היה פעם ילד, כמוהם. אז נכון, היינו ילדים, וזה היה מזמן, אבל גם אם נראה לנו לעיתים, שזה לא היה ממש מזמן, לא מעט דברים השתנו מאז. החברה והמרקם החברתי בארץ שינו את פניהם, הסביבה הטכנולוגית השתנתה, גם החינוך, ומן הסתם גם הפרופיל של הילד השתנה לא מעט.

הנה ששה דברים כאלו, שממחישים עד כמה הרבה מאוד דברים השתנו כאן: ילדי מפתח, אבא מעורב בגידול הילדים, פרטיות, בית פתוח מול בטחון אישי, בילוי בשעות הפנאי ותקשורת.

ילדי מפתח?היום כולם כאלו

פעם, כשהיינו מסיימים את היום בגן בשעה אחת בצהריים או את הלימודים בבית הספר, ברוב הבתים הילדים היו חוזרים לאמא שחיכתה בדרך כלל בבית, עם ארוחת צהריים טרייה ומהבילה. ילדים שאימם הייתה עובדת עד שעה מאוחרת נקראו "ילדי מפתח". היום, כבר לא מדובר בילדי מפתח, אלא ילדי צהרונים, והם הרוב המוחלט של הילדים בגן ובבית הספר. את הארוחה החמה אבל התעשייתית והמעובדת מקבלים בצהרון, שם גם יש חוגים ונשארים עם החברים. מזיכרונות הילדות שלי הייתי "חריגה" בכך שעל צווארי היה שרוך ועליו מפתח.

נהגתי לחזור הביתה ולחכות לבד לאחותי הגדולה.

נולדתי בשנת 1945 כך שבבית הספר היסודי למדתי בתחילת שנות החמישים. אילו היו שנים של עליה גדולה ובמדינה חסרו כיתות לימוד. היות והעם היהודי ממציא לנו פטנטים הכניסו לבית הספר סידור שנקרא "משמרת שניה": מחצית הכיתות הגיעו לבית הספר בשמונה בבוקר ולמדו עד 12 ומחצית שנייה הגיעה בשעה 12 ולמדה עד 4. כך שבתור ילדת מפתח נאלצתי להיות לבד הרבה שעות. אני הייתי חריגה בכך שהייתי ילדת מפתח.

אבל אמי הייתה במובן מסוים פורצת דרך .אמי בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת  נהלה בית ספר במעברת עולים טירה דרומית, על יד חיפה.  היום במרבית בתי הספר היסודיים יש מנהלות בתי ספר אך באותה תקופה הדבר היה חריג.

 

פעם, הבית בשבילנו היה אמא, ואמא תמיד הייתה בבית! לרוב, היא זו שלקחה אותנו לחוג או לחברים, הלכה לאסיפות הורים, דאגה לארוחות, ולכל שאר התפעולים וההפעלות ותמיד הייתה שם בשבילנו. לא בכדי תמיד כשפחדנו כילדים (ועד הבגרות) היינו צורחים: "אמא'לה!". ואיפה אבא? הוא היה בעבודה וכשהגיע הביתה הוא נח. היום, בבתים רבים המצב השתנה.

 

אבא מעורב בחיי הילדים, הוא דואג להיות איתם יותר, לטפל ולדאוג, להכין ארוחת ערב, לרחוץ, להרדים ושואף לבית שוויוני. נכון שברוב הבתים האמהות הן אלו שעדיין דואגות בעיקר לאחזקת הבית ולטיפול בילדים אבל הילדים מקבלים כמעט זמן שווה איתם. היום כאשר רוב הילדים הם ילדי מפתח  חלוקת הטיפול בילדים יותר שוויונית. מופיעה גם דמות הסבתא שבאה ליהנות  מהנכדים  ולעזור.

פרטיות

כשאנחנו היינו ילדים, בבתים רבים לא היה לכל ילד חדר משלו. כך, תמיד אחרי שאמא אמרה לילה טוב ויצאה מהחדר, היו המון צחקוקים מתחת לשמיכה ושיחות ליליות שנמשכו כמה דקות עד שכולם נרדמו. רבנו, רגזנו, צחקנו אבל היינו ביחד ולמדנו לחלוק ולשתף. בבתים רבים לא היה חדר שינה להורים הספה בסלון הייתה מטה נפתחת ומדי ערב היו פותחים אותה לשינה.

 

היום, בכל הבתים יש חדר שינה להורים ולא מעט מהמשפחות דואגות שלכל ילד יהיה חדר משלו, מחשב משלו, טלוויזיה אישית בחדר, כדי למנוע ריבים מיותרים. כולם לכאורה גרים בבית אחד, אבל הקירות והמסכים מפרידים ביניהם ומצמצמים את ערוצי התקשורת המשפחתיים.

 

בעבר, לא רק בקיבוץ, אלא גם בלא מעט ערים ויישובים, הדלתות בבתים היו נשארות פתוחות. ממה כבר היה לפחד? יחסי השכנות היו מתהדקים כשהשכנה הייתה נכנסת, אפילו בלי לדפוק, כדי לקחת כוס סוכר. ההורים שלנו היו שולחים אותנו למטה, לשחק עם החברים גם אם הם לא היו תמיד בגילאים שלנו. אם בית הספר או הגן היו בקרבת הבית, היינו הולכים לבד או עם האח הגדול. היום יש תחושה שהסכנה אורבת בכל פינה לילדים שלנו. במקרה הטוב, אנחנו נועלים את הדלת בשני מנעולים ואוסרים על הילדים לפתוח אותה לזרים. אם השכן ממול חייך באופן מוגזם לילד שלנו וניסה להחליף איתו כמה מילים, זהו, אנחנו חושדים שהוא פדופיל.

ילדים שיחקו בחצר ובמגרש המשחקים ללא השגחה וללא מורא.  

  

בילוי שעות הפנאי

בתקופתי לא הייתה עדין טלוויזיה. הרבנו לשחק בחוץ בני כל הגילים יחד. משחקי כדור , קלאס, קפיצה בחבל וכו' לקראת החשכה מכל הבתים אמא קראה לילדיה לחזור הביתה. בשעה 2 בצהרים השתדלנו לפתוח את מקלט הרדיו לשמוע את פינת הילד  ובשבת תסכיתים או תוכנית כבקשתך לשירים עם ברכות לילדים מהוריהם בדומה לתוכנית  של יום ששי " קולה של אמא "  בגלי צה"ל.  הזמרים והזמרות המפורסמים היו שמשון בר נוי,  יפה ירקוני שושנה דמארי, ברכה צפירה ולהקת הצזבטרון.

השירים הפופולאריים על הילדים היו : ב"מדינת הגמדים", "לו הייתי כד צמוד אל השפתיים", "סימונה מדימונה".שחקנו יותר משחקי קופסה בין ילדים או עם מבוגרים. היצע החוגים היה מצומצם.

בעבר היה נהוג לאסוף, לרוב הילדים היה "אוסף פרטי". אני למשל נהגתי לאסוף קופסאות גפרורים מכל העולם ו"פרסים".

במוצאי שבת נהגנו להתארח  עם ההורים או לארח קרובי משפחה. למעטים היה רכב פרטי. במקום לטייל נהגנו להיפגש בבתים עם קרובים וחברים. לאחר השואה  המשפחות היו קטנות וכל מכר רחוק הפך לבן משפחה קרוב.

בתי מלון היו רק לתיירים  נסיעות לחוץ לארץ היו נדירות ובעיקר באוניות נוסעים ורכבות . הבילוי הפופולארי  היה במוצאי שבת הליכה לקולנוע. גם הרחצה בים הייתה בילוי מקובל על המשפחות. הנסיעה הייתה באוטובוסים .

 

 

התקשרות הבין אישית השתנתה לגמרי. טלפון לא היה בכל בית . אנשים קבעו פגישות במכתבים או בסוף מפגש קבעו מתי והיכן יפגשו בשנית. הודעות חשובות היו מועברות  בטלגרמות, מברקים, טלפונים היו ציבוריים או טלפונים בחנויות מכולת ובתי מרקחת. כדי לקבל מכשיר טלפון היה צורך לחכות שנים. על האזרח היה להיעזר בסבלנות להפעיל קשרים ולנדנד למשרד הדואר .

היום רודפים אחר המשתמש. במקרים דחופים נהגו לשלוח טלגרמות. מכתבים היו אמצעי התקשורת הפופולארי ביותר. הדרך מקובלת להעביר אינפורמציה . רגשות אהבה וחוויות אף אחד לא דמיין שבימיו יהיה דבר כמו פלאפון אישי ונייד לכל אחד ולבטח לא מחשב ובו אינטרנט או פקסימיליה. הצילומים היו במצלמות עם תשליל, פילים,  שחור לבן או צבעוני שהיה יקר יותר. היות ולא הייתה טלוויזיה  אנשים קרא יותר עיתון יומי וכאשר היו מאורעות חשובים לא פעם קרה שבאותו יום הוציאו מהדורה שנייה של אותו עיתון.

 

קישור לכתבה  "5 דברים שהשתנו מהילדות שלנו", מתאריך  mako , 24/11/2014

 

תשע"ה