מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1938 בעיר כרכוכ שבעיראק, לאמי ויקטוריה ואבי ג'ורג' ( בורגי). משפחתי הייתה משפחה מרובת ילדים 9 ילדים (אחת נוספת נולדה בארץ) , משפחה דתית ,כרוב יהדות עיראק וציונית.

בשנת 1946 החלה פעילות ציונית בעיר ואחי הבכור יובל (סלים) היה בין מקימי התנועה הציונית בעיר כרכוכ שבצפון עיראק. בשנה זו הגיעו שליחים מהארץ וביניהם שלמה הלל, לימים יושב ראש הכנסת. קבוצות של בחורות ובחורים התאספו  בבתינו. נכנסנו  למרתף ולמדנו עברית. הקבוצה כללה גם את שתי אחיותי הגדולות: נוגה ואהובה ואת אחי אח הגדול יובל. אנו הצעירים הינו סקרנים לראות את המתרחש במרתף ומציצים מהחלונות. בהמשך הם למדו להשתמש בנשק. התבקשנו על ידי אחי שלא לדבר על הנעשה בביתנו, זה היה  סוד גדול!!!

הצעירים רכשו נשק והיה צורך לאחסנו, בשל כך אחי הורה לכל אנשי הבית שגרו בו: סבתא, סבא, משפחתי ומשפחות 2 אחיו של אבי לעזוב את הבית למשך יום, כדי לבצע חפירה מתחת למרצפות החצר להקמת סליק להטמנת הנשק.

בשנת 1947 בהוראת אחי יובל (שהיה בן 17 בלבד!) האחיות אהובה ונוגה בנות 14, 12 הועלו לארץ בדרך לא דרך כשהן נוסעות עם עוד צעירים במשאית מוקפת בחבילות קש על מנת שלא יתגלו במידה ותהיה ביקורת של שלטונות עיראק. הנסיעה הייתה דרך המדבר העיראקי עד ירדן ומשם עד לנגב. עם הגיעם לארץ היו מפזרים אותם בקיבוצים, מלבישים אותם כקיבוצניקים בכדי ששוטרי המנדט הבריטי לא יתפסו אותם ויחזירו אותם לארץ מוצאם. באשר אלי בחודש ספטמבר 1949 עת חזרתי מבית הספר בעיראק כבר ואני בת 10 וחצי, התבקשתי על ידי אמי ז"ל שאני ואחותי עדנה נחליף בגדים ונתכונן לנסיעה לבגדד לדוד. אמי ארזה לנו מעט בגדים, כך התבקשה ונסענו לבגדד. בבגדד פגשנו את אחי יובל והוא סיפר לנו שאנו עולות לארץ ישראל.

מבגדד המשכנו את דרכינו לעיר בצרה שנמצאת בדרום עיראק ושוכנת ליד ימה הנקראת שט-אלערב, ימה הנושקת לגבול פרס. המתנו בבצרה כ3 שבועות עד שחברי התנועה הציונית ארגנו את המסע. ארגנו מספר מוניות שיובילו אותנו לימה שט-אלערב. נאספה קבוצה של צעירים וצעירות ביניהם אני ואחותי, עלינו למוניות נצטוינו לא להוציא הגה מהפה! כדי שלא ירגישו שאנו בורחים לפרס. בדרך לימה היו אורבים לבורחים קציני ושוטרי המשטרה העיראקית ומי שנטפס דינו קשה! הוא היה מוכנס לבית כלא ונשפט. במונית שמרנו על שקט מוחלט והפחד היה נורא, דבר יחידי שנשמע בעוצמה דופק לבנו.

המוניות נסעו ללא אורות ולפתע השיירה נעצרה! והפחד גדול לאחר שהמבריחים בדקו את מסלול הנסיעה הבחינו בשוטרים שיושבים על העצים משני צידי הדרך ואז הוחלט על ידם לא להמשיך בנסיעה ולחזור לעומת שבאנו. לאחר מס שבועות שוב נתבקשנו לעלות למוניות והפעם נאמר לנו שיהיה בסדר מאחר והמבריחים הערבים שיחדו את השוטרים והקצינים, כך התאפשרה לנו הנסיעה עד לימה. כאן עלינו על סירות משוטים. הסירות התחבאו בין קנה הסוף שעל גדות הימה כשאנו שומרים על השקט עד שספינת משמר הגדול העיראקי תעבור וכשזו עברה ולאחר זמן לא מועט במסתור התחילו המבריחים לחתור לכיוון פרס.

הגענו לחוף, חיכינו למבריחים הפרסיים אולם אלו בוששו לבוא ונאלצנו ללכת ביער חשוך במשך כשעתיים .אחותי הצעירה היתה בת כ- 8 וחצי החלה לבכות, קשה היה לה ללכת!, המבריח נשא אותה על כתפיו עד שנוצר קשר עם המבריחים הפרסיים. עלינו לאוטובוסים והחלה הנסיעה מעיר לעיר בפרס. בכל עיר שהינו יום אחד עד שהגענו לבירת פרס טהרן, כאן הביאו אותנו למחנה של הצבא הבריטי הנטוש, וגרנו בהאנגרים. היהודים הגיעו לפרס בהסכמת השאח (מלך) הפרסי.

לאחר מספר שבועות עשינו דרכינו לשדה תעופה, עלינו למטוס שהמריא לארץ. ישבנו במטוס כמעט יום שלם, מאחר ולא הצליחו להתניע את המטוס, חזרנו למחנה והמתנו לעת אחרת. השהיה במחנה היתה כ – 3 חודשים ולאחר מכן שוב נסענו לשדה התעופה הפעם הצלחנו לטוס. הגענו לארץ בתאריך 17/1/1950 לשער העלייה בשער ארגנו קבוצות ילדים בערך באותם גילאים וכל קבוצה נשלחה למוסד/קיבוץ אחר.

אני נשלחתי לחוות הלימוד בעפולה, אחותי נשלחה לקיבוץ מעלה החמישה. בשנת 1950 שלטונות עיראק אפשרו ליהודים לעלות לארץ בתנאי ויתור על אזרחותם ובעליה הגדולה הזו הגיעו הוריי עם האחים שהיו איתם אני ואחותי המשכנו לחיות בחוות הלימוד ובקיבוץ לעוד מספר שנים. אחי יובל הגיע במעט זמן אחרי שהגענו לארץ הוא אצל קרובי משפחה ביפו מאוחר ועדיין ההורים לא היו בארץ התחיל ללמוד באוניברסיטה בתל-אביב ואף התחיל לעבוד במשרד החוץ. במשך השנים יצאו בשליחות המדינה כדיפלומט בארצות שונות וסיים בשגריר ישראל בפרו במשך 7 שנים.

הזוית האישית

הנכד גל: במפגשים שלי עם סבתא מאוד נהניתי למדתי ממנה דברים מעניינים וחדשים עליה ועל בני משפחה.

סבתא דליה הרגשתי מצויין וכייף היה לי להיות עם גל המקסים שכן ירבו מפגשים כאלה .זה תרם לי בנחת מהנכד מהיכולות שלו ושיתוף פעולה