מאגר סיפורי מורשת

אני פנחס, סבא של עמית וסבא לעשרה נכדים ואני רוצה לספר לכם את סיפור העלייה שלי לארץ ישראל.

נולדתי בשנת 1957, בקזבלנקה שבמרוקו.

אני והמשפחה שלי עלינו לארץ בשנת 1962, עם עוד חמשת האחים הקטנים. ארבעת האחים הגדולים, עלו שנה לפנינו ולא התראינו שנה.

באו אלינו מראשי העלייה של הסוכנות היהודית, קראו להם אז "הציונים" ואמרו להורים: אם אתם רוצים לעלות לארץ ישראל אתם צריכים לשלוח חלק מהילדים לארץ בכדי שתוכלו לעלות אחריהם לארץ. תוך חודש ימים אתם תעלו לארץ עם הילדים האחרים. זה נמשך שנה שלמה, ואמא שלי כל יום הייתה יושבת ובוכה עד כדי שכמעט השתגעה מתוך דאגה לילדים.

יום אחד באו הציונים, מאוחר בלילה והודיעו לנו שבבוקר אנחנו צריכים לצאת לאונייה לארץ ישראל, ושאף אחד לא ידע מזה. ההורים שלי השאירו את כל מה שהיה להם ועלינו לאונייה בשנת  1962.

הגענו לנמל חיפה, ירדנו מן האונייה. העלו אותנו על אוטובוסים ישר לשדרות. למחרת ההורים לא יכלו להמשיך לחכות והם רצו לראות את ארבעת האחים שעלו לארץ בשנת 1961 בקיבוץ סג'רה שבצפון הארץ.

נסענו אני וההורים שלי, אני הייתי בן 5 וכשהגענו לקיבוץ נפגשנו עם כל אחיי ולא זיהיתי אותם, חוץ מאח אחד, שרלי, וישר קפצתי עליו והתחלתי לבכות מהתרגשות. אחרי הפגישה איתם חזרנו לשדרות והתמקמנו בשכונת ניר עם, השכונה הכי וותיקה בשדרות.

אותי ואת אחותי התאומה הכניסו לאותו גן, וההורים שלי התחילו לעבוד בחקלאות בקיבוץ ברור חיל.

לאחר כמה שנים נפתח מפעל לייבוש תבלינים בשם "דקו" ואז התחילו משמרות, שאבא התחיל לעבוד בשש בבוקר עד השעה ארבע בצהריים, ואמא שלי עבדה משלוש וחצי בצהריים עד השעה אחת עשרה בלילה.

כך נמשכו שלושים שנים של משמרות משותפות, שלא ראו אחד את השנייה במשך השבוע. הם התראו רק בשבתות וחגים, על מנת לפרנס את המשפחה בכבוד.

התחלתי ללמוד בבית הספר שקמים הישן והיה לי מאוד קשה עם השפה והלימודים.

למרות כל הקשיים היו חיים הכי טובים וכיפיים, שאפשר היה לבקש באותה התקופה.

הזוית האישית

סבא פנחס – תודה רבה שהקשבתם לי ולסיפור חיי