מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

פנחס-בובי , כפיר האיש שבנה ונבנה יחד עם העיר באר שבע

שאנל במפגש ראיון עם פנחס
פנחס ורחל
מ"ילדי דסק" לספר ולא לשכוח ולהתקדם הלאה בבניין העיר

פנחס כפיר נולד ב – 19 בינואר 1932 בעיירה אילוק, במדינת קרואטיה, ששכנה על הגדה הדרומית של הנהר דנובה. המדינה הייתה שייכת לממלכת יוגוסלביה של העמים הסלביים הדרומיים, ממלכה שהייתה קיימת רק 20 שנה, בין שתי מלחמות העולם

תמונה 1
האב והאם, האם מימין לאב

כפיר היה "ילד חדר". הילדים היהודים היו נשלחים ל"חדר" בגיל שלוש, שם למדו קרוא וכתוב. כשהגיע פנחס לבית הספר העממי היוגוסלבי, הוא כבר ידע לכתוב שלושה סוגי כתב: הכתב הארמי, כתב רש"י והכתב המחובר.  הוא למד לדבר עברית במבטא אשכנזי, יידיש וגרמנית וכבר בגיל שבע ידע לכתוב שבעה סוגי כתב ולדבר בחמש שפות. בשנת 1941, כשהיה כפיר בן עשר, פלשו הגרמנים ליוגוסלביה ופירקו אותה. קרואטיה נפרדה מיד מהממלכה והכריזה שהיא בת ברית לגרמניה הנאצית.

תמונה 2
פנחס ואחותו

המיליציה שלהם בשם אוסטשה, החלה לעשות צרות ליהודים. סימנו את הבתים במגן דוד וחייבו את היהודים לשים סרט צהוב על  הזרוע. הם פלשו לבתיהם, היכו אותם, הרסו  והשמידו. לקחו את רכושם והתעללו בהם. כאשר הגרמנים פלשו, אמו של כפיר הבינה שישנה בעיה וגילתה תושייה.

אמא של פנחס-בובי,  הייתה ילידת הונגריה. בהונגריה שלטו הפאשיסיטים, שהיו עדיין סובלניים ליהודים. היא התקשרה לקרוביה בהונגריה וביקשה מהם לדאוג לילדיה, היא האמינה ששם בניה יהיו בטוחים יותר.

פנחס מספר: "בסוף 1941, אימי מסרה אותנו, אני בן תשע ואחי ינקו בן שש, לאישה סרבית, שהבריחה אותנו דרך נהר הדנובה מהצד הקרואטי להונגריה. שם חיכה לנו בן דוד מבוגר ואסף אותנו לביתו".

תמונה 3
בני הדוד שאליו פנחס ואחיו הוברחו

חודשיים לאחר שעזבו את קרואטיה להונגריה, הגרמנים העבירו  את כל יהודי העיירה אילוק, למחנות הריכוז, ובקיץ של אותה השנה כבר לא נשארו שם יהודים. רצחו את כולם, כולל את ההורים ואת האחות שהייתה בת שנתיים.

בהונגריה הם חיו ללא ניירות ולכן נאלצו להסתתר מהשלטונות. כפיר ואחיו הופרדו ונדדו בין דודים וקרובי משפחה על מנת ששכנים ואנשים לא יחשדו. מ-1941 סוף  עד מרץ 1944, היו ללא מידע על הוריהם. רק אחר כך נודע לפנחס ולאחיו שהם נרצחו במחנה ריכוז יסנרובץ.

ב-1944 תפסו הגרמנים את השלטון בהונגריה, הדיחו את הפאשיסיטים והשתלטו  על הונגריה. אנשי המיליציה "צלב החץ" החלו לפעול. הגרמנים ידעו שיש המון פליטים המסתובבים ללא ניירות ולכן הכריזו שכל מי  שלא יסגיר את הפליטים, לאחר שיתגלה, יוצא להורג. דודו של פנחס נאלץ להסגיר אותו ואת אחיו. הנאצים, שלושה חיילי S.S ושלושה אנשי גיסטפו, הגיעו ואספו את שני הילדים הקטנים, את פנחס-בובי ואת אחיו ינקו. העבירו אותם לבית סוהר הכי גדול בהונגריה, שאסיריו היו  פושעים ואכזריים. בובי מספר: "הם לא ראו אותנו כי העלמתי את עצמי" הוא מסביר: "על מנת להתמודד עם המצב העגום הייתי מתעלם ומעלים את עצמי וחי בתוך בועה".

העבירו אותם למחנה ריכוז גרמני בתוך הונגריה ולאחר זמן מה העלו אותם לרכבת המוות לאושוויץ. בדרך לאושוויץ הרכבת נעצרה על המסילה. אנשים לבושי חליפות עמדו על המסילה מנופפים בדפים לבנים. בין האנשים עמד ראול ולנברג שהיה שגריר שוודיה בבודפשט. ולנבג הגיע לבודפשט. כשנודע לו על מצב היהודים הוא ארגן את כל אנשי השגרירות שיעבדו למען הצלת היהודים. ולנברג אירגן כמה שיותר תעודות זהות מזויפות, לכל שם שיכלו למצוא. הוא עמד על המסילה מול הרכבת והגרמנים עצרו את הרכבת. ולנברג הסביר לגרמנים, שכל הילדים מתחת לגיל 13 הם תחת חסות שוודיה. ולנברג סיפק לגרמנים, שהבירוקרטיה הייתה חשובה להם,  מסמכים, שכל הנשים והילדים שהיו ברכבת הם תחת חסות שוודיה. בדרך זו הוא הציל כ- 100,000 יהודים.

תמונה 4
טקס הוקרה לראול ולנברג עם שגריר הונגריה וד"ר חפצי זוהר בעירייה בבאר שבע

על מעורבותו זאת  הוכר ולנברג על ידי מדינת ישראל כחסיד אומות העולם. ולנברג ארגן משאיות ולקח את היהודים שהציל חזרה לגטו בודפשט, הכניס אותם לבית מוגן ואת הילדים לבית יתומים שהקים, שעליו היו דגלים של הצלב האדום השוודי, השוויצרי והבינלאומי. הכניסה  לנאצים הייתה  אסורה.

תמונה 5
הגטו בבודפשט

בינואר 1945 נכנס חייל הצבא האדום, עם הצלחת (כך נקראה המחסנית בצורת צלחת). זה היה יום הולדת ה – 13  בלועזית. החייל ראה אותנו רעבים מסכנים, מלאים בכינים  והלך. כולם הבינו  שנגמרה המלחמה ויצאו. אנשים וילדים רצו לחנויות להשיג אוכל, אך לא היה, כי הכל נבזז. פנחס-בובי  הלך לחפש ספרים וחזר לבית היתומים עם ספרים.

לאחר זמן מה, בן הדוד שהעביר אותם מקרואטיה לדברצן, הגיע  לבית היתומים והחזיר אותם לדברצן. שם גילו  פנחס-בובו ואחיו ינקו, שכל משפחתם  נהרגה. החיים לא שבו למסלולם. הדוד היה שבור  ולבובי היה קשה לצאת מהבועה. היה בחור גוי במבנה של הדוד שלימד אותו כדורגל ובמקום ללכת ל"חידר" הוא הלך למשחקי הקבוצה המקומית ושיחק איתו בכדור רגל.

כעבור זמן מה הגיעו  שליחי בני עקיבא ושכנעו יתומים  להעבירם  לישראל. בעבר, הדוד כעס על בנו כי בשנת 1943 הצטרף לבני עקיבא והדוד כמעט גרש אותו מהבית. הדוד האמין אז, שיש לחכות למשיח ורק אז להעלות לארץ. הדוד, שהיה שבור ויתר עלי ועל אחי ואיפשר לשליח בני עקיבא  לקחת אותנו.

הילדים שנאספו נלקחו לעיירה בשם דסק. לילדים שנאספו וחונכו במקום  קוראים "ילדי דסק ".  במקום זה הוכשרו הילדים לקראת העלייה לארץ. לימדו אותם את השפה העברית, היסטוריה של עם ישראל, מעט חקלאות ועל החלוצים שבונים את הארץ. בובי, גם שם  אהב לשחק כדור רגל ולקרא  ספרים.

תמונה 6
ילדי הדסק

פנחס מספר: "לימים  ילדי דסק גדלו ורובם משכילים ועוסקים בארץ בתפקידים חשובים."

ביולי 1946, עלו ילדי דסק וביניהם בובי ואחיו למשאית ויצאו לדרך ארוכה לכיוון ארץ ישראל. בדרך לארץ עברו טלטולים רבים. בזגרב הם שהו זמן מה. בסוף נובמבר 1946 עלה בובי יחד עם ילדי דסק לספינה בשם "כנסת ישראל", ספינה פנמית שהובילה פחם בדרך לארץ. המצב בספינה היה קשה. קור, רעב, צמא וצפיפות נוראה. השיטו את הספינה בניסיון להתחמק מהאנגלים, אבל  הספינה התגלתה והאנגלים גררו אותה לנמל חיפה. היו קרבות בין האנגלים למעפילים. היו הרוגים. המעפילים הורדו עם גז מדמיע. כל מי שנזקק הועבר לבית החולים בחיפה את כל היתר העלו על נושאת גייסות והועברו לקפריסין שם שהו  תשעה חודשים. קבוצת ילדי דסק המשיכה את שגרת חייה, כפי שהתנהלה בעיירה דסק וכמובן שגם שם שיחק פנחס-בובי רק בכדורגל.

תמונה 7
תמונה 8

בערב ראש השנה התבשרו העצורים בקפריסין על חמש מאות סרטיפיקטים לילדים הכוללים את ילדי דסק. ב-22 בדצמבר 1947 ילדי דסק הפליגו בספינת הוד מלכותו, מלך אנגליה מנמל פמגוסטה שבקפריסין לנמל חיפה. ילדי דסק  הועברו ל"כפר בתיה" ברעננה. הם   הגיעו ל"כפר בתיה" חצי שנה לפני קום המדינה. שם זכו למיטות נוחות, אוכל בשפע  ולחינוך. ילדי דסק חוו  שתי חוויות מרגשות: האחת, ההכרזה בעצרת האום בכ"ט בנובמבר,  והשנייה, ההכרזה על הקמת המדינה בה' באייר.

פנחס-בובי  מספר שהמשיך להשתמט מלימודיו ובעיקר לשחק כדורגל ובזכות משחקי הכדורגל יצר קשרים חברתיים עם הילדים.

תמונה 9
פנחס כנשיא הילדים הראשון בכפר בתיה נושא דברים לפני גב' רבינוביץ נשיאת נשות מזרחי

בסוף 1949 הודיעה לו הנהלת "כפר בתיה",  שכיוון שהשנתון שלו הסתיים, עליו לעזוב  ולהתגייס. בגיל 18 מצויד בחמש לירות, שקיבל מהנהלת "כפר בתיה", עם יד שבורה ומזוודה קרועה, הסתובב עד לגיוסו לגולני. בגולני  עבר קורס מורס שסייע לו בהמשך. ב-1952 שוחרר מהצבא,  ואחיו עדיין במוסד והוא שוב לבד. חבר סיפר לו שמחפשים קשר מורס, במקום מרוחק הנקרא באר שבע. פנחס התגייס למשטרה ונשלח לבאר שבע.

תמונה 10
תמונה 11

כיון שהיה בודד וגם חבריו, ביתו שימש בית מארח  לחבריו. הם השתחררו מצה"ל והגיעו אליו לישון ולאכול.

תמונה 12
בצעדת ארבעת הימים בנגב

בסוף 1956 הכיר את רחל. רחל הייתה גם היא ילדה מילדי דסק שפנחס-בובי, לא ראה אותה מאז שעזב את "כפר בתיה". רחל הייתה חיילת בחיל הקשר בגולני והועברה במבצע סיני לבאר שבע ופנחס כאמור, היה בחיל הקשר במשטרה. שניהם  לא נפגשו במהלך עבודתם למרות שרק  דלת הפרידה בין החדרים שבהם כל אחד היה.

יום אחד רחל יצאה לטייל  יחד עם חברותיה.  הם עברו דרך פנחס-בובי וחבריו,  שהיו על הברזלים. פנחס אמר לחברים: "תראו איזו חיילת יפה".  רחל  הסתובבה וענתה: "ככה חינכו אותך ב"כפר בתיה" לדבר? ומאז  הם לא נפרדו. ב-16.1.1955 הם נישאו ברבנות והחגיגות התקיימו במעון השוטרים.

תמונה 13
תמונה 14

מפקד הנפה חיים תבורי, שהיה לימים המפקח הכללי של משטרת ישראל תרם את מכוניתו להסעת הזוג הצעיר מהחופה למעון השוטרים. לאחר החתונה חזרה ללון בחדרה שבבית החיל ובובי בחדרו. רק לאחר שרחל השתחררה והוא חזר משירות במסגרת המשטרה בעזה, הם עברו לדירה שקיבלו בשכונה ב'.

הם בנו ביתם ונולדו להם שני ילדים  ב-1958 רונן  וב-1969 בנם אריק.

פנחס התקדם בשירותו במשטרה, הגיע לדרגת פקד  ולקצין הקשר במרחב הנגב.

תמונה 15
במשלחת שוטרים לחו"ל

הוא  זוכר את מסעדת מוריס  המפורסם ברחוב טרומפלדור. כל חייל ומי שעבר מהצפון לבאר שבע עצר ואכל. הוא זוכר את באר שבע בימיה הראשונים ללא כבישים חום ואבק. הבילוי העיקרי היה טיולים לאורך רחוב קרן קיימת. מאז העיר התפתחה יפה.

פנחס שהיה מראשוני באר שבע אומר שמרגש לראות את ההתפתחות בעיר שהיה בה רק חול וחול. כשהגיע למשטרה הגיע כילד ולתחושתו הוא גדל וצמח עם העיר.

במהלך כל השנים פנחס שם לו למטרה  לספר את סיפור חייו וסיפור ילדי דסק בתוכנית "זיכרון בסלון" לתושבי העיר, לקבוצת כדורגל ובמשטרה. כי לדבריו ללא ידיעת ההיסטוריה של העם, ללא העבר אין עתיד.

תמונה 16

תמונה 17
לאחר זיכרון בסלון למשטרת ישראל עם המפכ"ל דנינו
תמונה 18
זיכרון בסלון עם קבוצת הכדורגל בבאר שבע

פנחס השלים את לימודיו, במקביל לשירות במשטרה.

בגיל 50 יצא לפנסיה ובמקביל סיים לימודי ספרות בגיל 50 בהצטיינות. בספריה באוניברסיטה חיפשו ספרן. הספרן הראשי המליץ לקבלו ולאחר השירות במשטרה עבד 13 שנה כספרן במדעי הרוח ובגיל 65 יצא לפנסיה.

תמונה 19

תמונה 20

לפנחס ורחל שני ילדים ושתי נכדות

תמונה 21

סרטון שצולם ע"י צוות תלמידי המרכז הטכנולוגי, במסגרת פרוייקט "מייסדי באר שבע"

הזוית האישית

שאנל – אפתח ואומר תודה לך, תודה לך ולאשתך שהקדשתם מזמנכם היקר, לספר לנו את הסיפור המדהים שלכם. פרויקט ״מייסדים״ תרם לי בכל מיני צורות ודרכים. אחת הדרכים הייתה להבין את משמעות סיפורי החיים של הבוגרים מאתנו, להבין כמה היותם וחשיבותם כל כך מהותיים ומהווים חשיבות גדולה עבור מי שאנחנו. לדעתי זו מצווה לשמר, לזכור ולשבח את האנשים הבוגרים והסיפורים שקרו בעבר, ואת האירועים שהפכו אותנו למי שאנחנו היום. תודה לך שגרמת לי להסתכל על החיים בזווית קצת אחרת, להבין שיש משמעות מאחורי כל דבר ושההערכת הדברים והבריות היא דבר לא מובן מאליו.

תודה על תרומתך האינסופית.

מילון

צלחת
מחסנית הכדורים שהחזיק בידו חייל הצבא האדום, שצורתה עגולה כצלחת

ציטוטים

”התכנסתי בעצמי ונכנסתי לבועה “

הקשר הרב דורי