מאגר סיפורי מורשת

אני – רינה צ’צ’קס אקסלברד (לבית שיינברג) בתם של מניה ויצחק, נולדתי ב- 6.12.1933, בעיירה פינסק, פולין. דושק בעלי, נולד בלבוב שבפולין

מניה אמי, עבדה בבית המשפט העליון כפקידה. יצחק האב, עבד כמהנדס.

בבעלות המשפחה היה בית-חרושת לעצים וטחנת-קמח. המעמד הכלכלי והחברתי של המשפחה שלנו היה גבוה.

הייתה לי משפחה ענפה ומשכילה שגרה בפינסק ובוורשה.

הרקע בו גדלתי

4.7.1941 כיבוש פינסק ע"י הנאצים

בגיל 7 כילדה קטנה זכור לי כי באחד הלילות, בשנת 1941 נשמעו יריות ושריקות, כל המשפחה הסתתרה במרתף, הגרמנים כבשו את פינסק. מיד עם הכיבוש החלו עם חוקי הנאצים: ענידת טלאי צהוב.

אמה מדדה את הטלאי-הצהוב, והחלה לרקוד, ולשאול "נו, מתאים לי הטלאי הצהוב?!", אמא עוד לא הבינה כמו כולם את המשמעות של הטלאי.

זכור לי שאסרו על יהודים ללכת על המדרכות אני זוכרת את עצמי, אני הלכתי על המדרכה, כי אמרתי: איך הם ידעו שאני יהודיה? מה פתאום שאני אלך באמצע הכביש?

אבי יצחק

בשנת 5.8.1941 בעקבות פקודה של היטלר לחסל את כל יהודי פינסק תפסו את אבי ברחוב , ולקחו אותו עם עוד אלפי גברים לבור הריגה -הוא כבר לא חזר (אני לא נתתי לאף-אחד לגעת במעיל של אבא, כי אמרתי "זה המעיל של אבא ואבא יחזור והוא ילבש את המעיל שלו", אני לא יודעת אם עוד כולם ציפו שהוא יחזור). יצחק אבי היה בן 30 וקצת במותו.

סבא יהודה

את סבי באו לקחת מבית המשפחה, ואני רדפתי אחריו ורציתי ללכת אתו. אני הייתי מסופרת בתספורת קצרה ונראתי כמו בן והגרמנים רצו לקחת גם אותי. אמי רצה החוצה, הורידה לי את המכנסיים ואמרה – "אל תיקחו אותה, היא בת". בשלושה ימים רצחו הנאצים 11,000 גברים , ופינסק נשארה עם ילדים ונשים.

גטו פינסק 1.5.1942

לגטו נלקחתי עם אמי וסבתי. בגטו ראיתי וחוויתי דברים נוראים וקשים –וכשהשמש זרחה, זה היה דבר הכי נורא, אז תמיד אמרו: "היא זורחת, אבל, היא לא זורחת בשבילנו".

בגיטו היו 240 בתים ב-23 רחובות והם חולקו בין 20 – 18 אלף היהודים לפי חצי מטר מרובע לנפש. בחדר אחד הצטופפו לפחות עשרה בני-אדם. קרובי משפחה השתדלו להתגורר באותו חדר, בכדי להקל במשהו על הסבל הנורא.

בריחה מגטו פינסק 19.10.1942

יום אחד, בבוקר, נשמעו ברמקול קריאות: "כל היהודים, לבוא למגרש", אמי הבינה שזו אקציה. יחד עם אמי וסבתי ועוד כמה אנשים, ירדנו למחבוא מתחת לארונות המטבח. במחבוא ישבנו שם שבועיים ושתינו מי כביסה ולא אכלנו כלום. יצאנו מהגיטו והלכנו לעבר הבית שלנו, בו גרה לאחר עזיבתנו לגטו, העוזרת.

במחבוא 11.1942 – 5.1944

שורא העוזרת הכניסה אותנו, הרימה פתח קטן בריצפה, הכניסה אותנו פנימה ושם "חיכו" לנו אחיו של אבא שלי וחבר שלו.. נשארנו במחבוא במשך 18 חודשים.

המחבוא היה חור באדמה מתחת לאח שבו נהגו לאחסן את העצים , בחור הזה ישבנו במשך 18 חדשים, 4 אנשים. במחבוא נהגנו לומר- "אוכלים כדי לחיות, לא כדי ליהנות." וכך היה…

המסע לארץ ישראל 1944-1945

בשנת 1945 אמא ואני התחלנו את המסע לעבר ארץ ישראל על גבי גגות של רכבות, דרך ערים וכפרים באיטליה, עד לקבלת ה"סרטיפיקט" "בזכות" היותי יתומה. הדרך לישראל ארכה כחצי שנה וב- 11.1945 הגענו לישראל.

עם עליתינו לארץ נשלחתי לחברת הילדים בקיבוץ דפנה. אני ואמי היינו היחידות מבני משפחתן ששרדו, ובין אחדים ששרדו מהעיר פינסק. אני הילדה היחידה שניצלה.

ארץ ישראל עד החתונה 1945-1958

לאחר סיום התיכון, למדתי בסמינר למורות. בשנת 1952 התגייסתי לצה"ל ושירתי גם בלשכת הרמטכ"ל וגם בשלישות הראשית. בשנת 1957 הכרתי את דוד צ’צ’קס אקסלברד, ניצול שואה וניצול 12 שנים בסיביר, שכל משפחתו ניספתה בשואה.

נישאנו ועברנו לכרכור, הקמנו בית.

מניה, אמי עבדה כפקידת שומה במס הכנסה במשך 35 שנים וגרה כל חייה בתל-אביב.

זכרון מאירוע משמעותי שהתרחש במדינת ישראל

זיכרון משמעותי עבורי הוא הכרזת מדינת ישראל ב-1948.

הייתי בתל-אביב עם אמא והשתתפתי בריקודים המוניים והשמחה הייתה שמחה ללא גבול! אז אמרנו לעצמנו כמה שווה יהיה להישאר בחיים…

הייתה הרגשה שאיש לא יפגע בנו, יש לנו מולדת, ארץ משלנו של העם היהודי ואף אחד לא יוכל לקחת לנו את העצמאות , הרגשתי תחושת שייכות נהדרת וכך זה נמשך לאורך כל השנים. כל בניין שנבנה הוא שלנו, כאילו זה משהו אישי. כל דבר שמתחדש כאילו סוף-סוף יש גם לנו את מה שיש לכולם- ארץ משלנו.

הטבעתי חותם במדינת ישראל

הנצחתי את השואה ביד ושם… עבורי זוהי הטבעת חותם לזכר כל היהודים שנספו בשואה.

אני אוהבת את ארץ ישראל. הקמתי פה משפחה.