מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1936 ההורים שלי חנה וגרשוני הכירו על האנייה בדרך מרומניה. אבא שלי הדריך קבוצת נוער (גרעין) שמטרתה הייתה להקים קיבוץ. אמא הגיעה יחד עם המשפחה לתל אביב של אותם זמנים שבהם התנאים היו מאד קשים, לא הייתה עבודה ולא היה אוכל.

 

אבא הגיע לקריית חיים עם הגרעין כדי לחיות שם ולעבור הכשרה במטרה להכין את עצמם לחיי קיבוץ. הם עבדו בחקלאות ובנמל חיפה. אמא הצטרפה לגרעין ועבדה בסלילת כבישים. הם התחתנו בקריית חיים. (ההורים של אמא שגרו בתל אביב לא יכלו להגיע לחתונה כי לא היה להם מספיק כסף).

 

אחרי החתונה ההורים שלי גרו באוהל עם עוד זוג נשוי. ב-1941 נולדתי בקריית חיים וגדלתי בבית ילדים. כל המבוגרים גרו באוהלים ורק לילדים נתנו את התנאים הטובים. ב-1943 הגרעין סיים את ההכשרה והשלטון היהודי החליט להקים קיבוץ בנגב השומם. הקיבוץ הוקם מול עזה ושמו היה ניר עם שמשמעותו ניר=שדה לעם.

 

במקום לא היה כלום לא מים ,לא חשמל, לא בתים ולא אוהלים, התחילו להקים ישוב מאפס. באותה תקופה היו יחסי שכנות טובים בין היהודים והערבים שנמשכה עד הקמת המדינה, ניר עם שימשה בסיס צבאי לגדודי פלמ"ח. במקום היו גם בית חולים תת קרקעי ושדה תעופה.

 

 ב-14 למאי 1948, עם הכרזת הקמת המדינה, התחילה בריחה של התושבים הערביים שגרו באזור, בכפרים ברייר וכאוכבא (כוכב) והכביש שחיבר בין הישוב למרכז הארץ היה פנוי לתנועה יהודית. ב15 למאי בשבת בבוקר היתה הפצצה קשה על ניר עם ונהרגה חברת קיבוץ, אותנו הורידו למקלט שהיה בנוי מאדמה ולא מבטון, ההפצצות נמשכו גם למחרת והתחיל לחץ של החברים לפנות את הילדים והנשים מהקיבוץ.

 

התפתח ויכוח בין מזכירות הקיבוץ לבין מוסדות הביטחון (הצבא). חברי הקיבוץ טענו שמוטב להוציא את הילדים והנשים ובזה לשחרר את הלוחמים מהדאגה והלחץ, וזה גם יפנה 2 מקלטים נוספים, לא כל כך עמידים אבל יותר טוב מכלום. קציני הצבא חששו לבריחת לוחמי חברי הקיבוץ לאן שיפנו את הילדים והנשים.

 

דוד בן גוריון התנגד לפינוי. הוקמה משלחת שבראשה עמד אבא שלי (סבא רבא של איתי) והם הצליחו לשכנע את בן גוריון לפנות את הילדים והנשים. ב-18 למאי התחילה להתארגן שיירה שכללה אוטובוס ובתוכו נדחסו כ-45 ילדים שישבו על האמהות, ומי שלא נכנס לאוטובוס, הצטרף לנסיעה על משאית שהיו בה מיטות וקצת כביסה להחלפה. רכב שלישי היה טנק שליווה את השיירה. ב-11 בלילה השיירה יצאה לדרך. סוף סוף יצאנו, אני הייתי באוטובוס, רוב הילדים נרדמו ורק מדי פעם נשמע בכי של תינוק.

 

באזור כפר ורבורג האוטובוס נעצר במחסום צבאי והוחלפו מספר משפטים עם האנשים שעצרו אותנו. הוסבר לנו שהייתה להם פקודה לפוצץ כל כלי רכב או שיירה שתגיע מכיוון הדרום בחשש שתהיה זאת שיירה ערבית שתרצה לפרוץ לאשקלון. מפקד המחסום שהבחין בשיירה שהתקרבה, עליה מיטות ילדים ושמע בכי של תינוק, באותה שנייה נתן הוראה למפעילי המוקשים לא לפוצץ. "זוהי שיירה משלנו" הוא אמר.

 

באותן דקות התחלנו לעכל את האסון שהיה אמור לקרות ואת הנס שקרה. האירוע הזה ליווה אותנו ואת ההורים לאורך שנים. לאחר שעות ארוכות של נסיעה, חרדות ופחדים הגענו לקיבוץ שילר (ליד רחובות) ושהינו בבניין בן 3 קומות חודש. מקיבוץ שילר עברנו לתל אביב לבית ספר שפונה עבורנו ושהינו שם 9 חודשים .לא היתה לנו מסגרת חיים מסודרת, לא משחקים ולא יכולנו לרדת לשחק בחוץ בגלל ההפגזות בתל אביב. אחד המשחקים הזכורים לי ביותר היה שמילאנו שקיות ניילון במים וזרקנו על אנשים שעברו ברחוב.

 

מאד התגעגענו לאבות ולניר עם וזאת הייתה תקופה שלא זכורה לי לטובה. מתל אביב עברנו למחסן גדול בראשון לציון, שהוכן עבורנו, לא הייתה חלוקה לחדרים, כולם ישנו ביחד, לגבי זו הייתה חוויה כי לא היינו רגילים לישון עם ההורים (אמהות). המקום היה מרווח, ושוב היינו מחוברים לטבע, לאדמה ולחופשיות כמו שהיה לנו בקיבוץ. לאחר 3 חודשים שגרנו במחסן (סך הכל שנה מאז הפינוי בקיבוץ) חזרנו לניר עם. זה לא היה המקום שהיינו רגילים אליו, בתים הרוסים, חצר מוזנחת. משפחות לא חזרו לקיבוץ, היה צריך לבנות ולטפח אותו מחדש. רק בית הילדים לא היה הרוס.

 

לסיכום, ניר עם חוגגת 72 שנה להקמת הקיבוץ. המקום פורח והחצר מטופחת. כיום נמצאים שם בתי, בעלה והילדים שלהם (הנכדים), ילדים שהרבה שנים חווים אי שקט. 14 שנה הם מהווים מטרה לערבים בגלל הקרבה לעזה. אותי פינו בצורה מסודרת ומקובלת על השלטון שהיה, לעומת זאת הם מתפנים בגלל אי שקט ומבצעים צבאיים על דעת עצמם. מבצע צוק איתן מאחורינו וכולנו מקווים שיהיה שקט לתמיד. וכפי שאמר בן גוריון: "הנגב עוד יהיה פורח"