מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה זולר ונולדתי בישראל בשנת 1937 וגדלתי בבאר טוביה.

בזמן מלחמת השחרור הייתי בכיתה ה'. הימים היו ימים מתוחים בכפר, היות וידענו שהצבא המצרי מתקרב לאזורנו. יום אחד, אני חושבת שזה היה בשבת, ליד בית העם עמדה שיירה של משאיות שהתכוננו לפרוץ את הדרך לירושלים ואנחנו, הילדים, התאספנו מסביב בסקרנות. לפתע נשמע פיצוץ אדיר ושמענו קולות: "פגז פגז"!!! רצנו בבהלה הביתה.

ההורים שלי היו ברפת וחלבו את הפרות בידיהם. הם הרגיעו אותי והציעו לי שאכנס בינתיים למקלט. המקלט היה חפירה באדמה בצורת האות ר' מכוסה בפח ועליו ערמת אדמה. למקלט ירדו בשלוש מדרגות מהאדמה. לא היה בו חשמל או ריהוט. אני לא נכנסתי למקלט.

באותו ערב החלה הפגזה כבדה על באר טוביה. המצרים כבשו את גבעה 69 והפגיזו אותנו משם. כל המשפחה שלנו ומשפחת גלעדי, השכנים, היינו ישובים כל הלילה במקלט בצפיפות כשרעש הפגזים לא חדל.

לפנות בוקר הופיע רץ, נער שמוסר הודעות, מסרים, בפתח המקלט, והודיע שבבוקר מפנים את הילדים מבאר טוביה. מוקדם בבוקר התכנסנו בבית העם, הועמסנו על משאית ובדרכי עפר הגענו לראשון לציון. אימא שלי נסעה איתנו לארגן את הפינוי. היא חילקה את כל הילדים למשפחות בעיר. אנחנו נשארנו אחרונות והגענו למשפחה שהייתה אמורה לארח אותנו. כשדפקנו על הדלת, פתחה האישה ואמרה "אנחנו לא מקבלים פליטים". הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אימא שלי בוכה. למזלנו שמעה זאת השכנה מלמעלה והזמינה אותנו אליה.

שהינו בראשון כשבועיים, ואז הייתה הפצצה כבדה על העיר. היו הרבה הרוגים ולכן החליטו להעביר אותנו למקום יותר בטוח – לגבעת חן. שם שוב חילקו אותנו למשפחות. אימא שלי חזרה לבאר טוביה ואני נשארתי לבד עם אחותי הקטנה ורדה. בעלת הבית בו שהינו, דרשה משמעת ועבודה. אסור היה להשאיר אוכל בצלחת. אחותי לא הצליחה לאכול את ארוחת הבוקר שהייתה מורכבת משעועית וביצים, ואני נאלצתי לאכול גם את המנה שלה, בזמן שהאישה הסבה את גבה, ואז רצתי והקאתי הכל מאחורי הבית.

כשהוכרזה ההפוגה הראשונה בקרבות, חזרנו הביתה. כעבור זמן קצר התחדשו הקרבות וההתקפות על באר טוביה ושוב פינו אותנו: הפעם למושב נטעים. שוב היינו אצל משפחות ובהפוגה השנייה חזרנו שוב הביתה עד שפינו אותנו בשלישית לנטעים.

הפעם זה היה כיף, כי לא היינו בקרב משפחות זרות, אלא כולנו שוכָּנו בבית הבראה נטוש בקצה הכפר. שם ישנו כל הילדים הבוגרים בביתן אחד והיה לנו הווי מיוחד (צורת חיים שונה) והכיף הכי גדול היה "לסחוב" (לגנוב) אבטיחים. ליד המחנה עברנו בדרך חולית שגם משאיות מלאות אבטיחים היו עוברות בה. היות שהחול היה עמוק, הנהגים שמו פחים כדי לא לשקוע. אנחנו סילקנו את הפחים ואז המשאית הייתה שוקעת. כשנהג היה הולך לחפש עזרה היינו עולים על המשאית, חוטפים אבטיחים ובורחים. באחת הפעמים כשהיינו על המשאית חזר הנהג ואני היחידה שהצלחתי לקפוץ עם אבטיח בידי ואחד הילדים רדף אחריי כי הוא רצה לחטוף לי את האבטיח. רצתי לבית השכן ואז התנפל עלי כלב מפחיד ונשך אותי במותן וביד. כמובן שכבר לא נהניתי מהאבטיח הזה.

כשאני חושבת על התקופה הזאת ממרחק השנים, היא נראית לי תקופה של חוויה עוצמתית: מצד אחד פחד ודאגה, ומצד שני חוויות של עצמאות וכיף.

הזוית האישית

סבתא גילה ונכדתה שירה תיעדו יחד את חווייתה של סבתא מפינוי הילדים מן המושב באר טוביה, במלחמת השחרור.