מאגר סיפורי מורשת

פולין – ארגנטינה – ישראל

סיפורה של סבתא ללה

בעשור הראשון והשני של המאה ה-20 חלו תמורות ומהפכות באירופה: קמו מפלגות סוציאליסטיות, תנועות ציוניות והתרחשה הגירה מסיבית הן לארצות הברית והן לדרום אמריקה בשל המצב הכלכלי הקשה, האנטישמיות, ושלל המגבלות מהן סבלו יהודי מזרח אירופה.

במזרח אירופה, נולדו סבא וסבתא מצד אבא שלי, וגם סבא וסבתא מצד אמא שלי.

עד לשנת 1918, פולין הייתה מחולקת לשלושה קיסריות: רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה.זה היה תחת הקיסרות הרוסית, איפה שאבא שלי, יצחק הכהן וינשינבסקי נולד, בשנת 1905 בעיירה קוסובו פולסקי שבגרודנו אשר בליטא.

אמי, ויטה פליישמן שכטר, נולדה תחת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בשנת 1912 בכפר טרלה של מחוז סמבור בגליציה. בין האזורים אשר בהם נולדו אמי ואבי יש פער, לא רק גיאוגרפי אלא גם תרבותי. ישנם הבדלים באופי, בהתנהגות, בחשיבה, בניב של שפת היידיש, ואפילו הבדלים בתחום תרבות האוכל.

אמא שלי סיפרה לי שבגליציה היה מגוון רחב וטעים של פירות וירקות טריים, ושהאדמה שם הייתה פורה, מוקפת נהרות ויערות. בביתה הקפידו על האסתטיקה של הגשת האוכל, וכמו כן הקפידו מאוד על רמת הניקיון. אמא שלי הייתה מספרת לי על אחיה, יחיאל, אשר היה משרת בצבא האוסטרו-הונגרי: "גב ישר, מדים יפייפיים ונקיים, כתב יד עם אותיות יפות וכשרון נגינה בכינור".

לעומת זאת, אצל אבא שלי באזור גרודנו, הרוחות היו קרות יותר, מזג האוויר קר מאוד, אוכל צנוע, ותושביו מופנמים יותר, רציניים יותר וצנועים יותר. לאבא שלי, יצחק, היו שתי אחיות, חנה והינדא. אבא שלי למד תורה וספרי קודש אצל מורים שונים. אחד מהם היה הרב קרליץ, אחיו של הרב ישעיהו קרליץ המוכר שעלה לישראל והתגורר בבני ברק. למעשה, רחוב חזון איש זהו שמו של סדרת ספרים פרי עטו.

אבא שלי היה תלמיד מצטיין, עד כדי כך שהמורים הציעו שהוא ימשיך ללימודים גבוהים יותר בישיבה. אך הוא סירב: הוא היה ציוני, ליברלי שאהב להשתתף בפעילויות של התנועה "צעירי ציון" , אהב את התחדשות השפה העברית ואת שיריה של התנועה הציונית. הוא אהב לקרוא ספרים, הן של סופרים עבריים והן של סופרים אוניברסליים, כמו 'אנה קרנינה' של טולסטוי.

אחרי שאבא שלי השתחרר משרות חובה בצבא הפולני, הוא כתב מכתב לדודו אשר התגורר בארגנטינה, אליה הוא היגר במסגרת תוכנית ההתיישבות בדרום אמריקה של הנדיב היהודי הברון הירש – תוכנית אשר מטרתה הייתה לעודד את יהודי מזרח אירופה להתיישב בארגנטינה, על מנת להתחיל התחלה חדשה, להיחלץ מהעוני ומהאנטישמיות.

הדוד עודד את אבא שלי להגר לארגנטינה, ביחד עם הוריו ואחיותיו, וכך הגיעה המשפחה של אבי לארגנטינה, בשנת 1928. הם התגוררו במהלך זמן מה במושבה, ולאחר מכן עברו לעיר הבירה, בואנוס אייירס. אבא שלי התקבל ביחד עם אבא שלו לעבודה במפעל רהיטים, בתחום הריפוד. אבא שלי מאוד העריך את עמיתיו לעבודה, הלא יהודים, על פשטותם, כנותם ועל הסולידריות שלהם, והם החזירו לו אהבה והערכה. אבא שלי היה אישר קשוב, סובלני, אך רק מדבר אחד הוא סלד: צביעות.

אבא ואמא שלי התחתנו בשנת 1934. הם הכירו בזמן שאמי התגוררה אצל אחיה, יוסף שכטר, בעיר הגדולה בואנוס איירס. לעומת אבי, שהגיע לארגנטינה עם משפחתו הגרעינית, אמא היגרה ממחוז סמבור שבגליציה לבדה, בשנת 1932. היא השאירה מאחור את אמה קיילה, את אחיה יחיאל ומשפחתו, את אחותה טובה ומשפחתה, ואת אחותה אלקה. לימים כולם יומתו בשואה.

אני, מלכה לב נולדתי כאנגלינה (יענטע) וישנייבסקי בשנת 1935. אחותי, חנה זוננפלד, נולדה כחנה אסתר וישנייבסקי בשנת 1940.להורים שלי היתה חנות של מכשירי כתיבה, ממתקים וסיגריות. במקביל, אבא שלי התפרנס גם מעבודתו במפעל הרהיטים, בעוד אמי עבדה בחנות ועסקה בעבודות בית מפרכות.

אמי הייתה אישה אמיצה, ותמיד מצאה דרך יצירתית להסתדר, גם בזמנים של דוחק כלכלי. תמיד היה מוגש אוכל טוב והבגדים שהיא הייתה תופרת לנו היו יפיפיים. הבית תמיד היה מצוחצח ומסודר. אך יחד עם זאת, תמיד הייתה נוכחת עננה של כאב על איבוד משפחתה בשואה.

אני נולדתי בשנת 1935 בבואנוס איירס, לתוך בית חילוני שבו שמרו על המסורת ועל התרבות היהודית. אחרי שהשלמתי את לימודיי בתיכון, התחלתי לעבוד בתור מנהלת חשבונות, ובמקביל למדתי כלכלה באוניברסיטה. הייתי פעילה בתנועה של הקיבוץ המאוחד ובמפלגת "פועלי ציון" והייתי נוהגת ללמוד יידיש ועברית.

התחתנתי בשנת 1959 עם ישראל לב ז"ל, ועם נישואינו עברנו לגור ליד הבית של סבי (אבא של אבא שלי), מרדכי הכהן-וישנייבסקי.

סבי היה נוהג לקפוץ לבקר אותי, לאחר תפילת שחרית ולפני תפילת מנחה-מעריב. הוא היה שותה אצלי כוס תה, והיה מספר לי על החדשות שקרא בעיתון ביידיש "די פרעסע". וגם היה מדבר על הקניות שערך בשוק, וכמו כן היה מספר סיפורים מעברו, על איך התנהלו החיים בכפר וולקוביץ, שם אבא שלו היה מנהל אחוזה של פריץ. היה מספר לי על המקצוע אותו למד בעיירת קוסובו: רצוענות, אוכפנות לרכיבת סוסים, וריפוד כרכרות. מאוד העריכו את עבודתו, הוא סיפר. אחד הדברים שאפיין את סבא שלי הייתה אהבתו הרבה לאשתו המנוחה, רבקה דרביאנסקי, אותה הוא נשא לאישה בשנת 1900 בעיר קוסובו.

כולנו אהבנו את סבא שלי אהבה רבה. הוא היה איש של אמת, בעל יושר פנימי ורודף צדק. הוא התגורר לבד לאחר פטירתה של סבתנו בשנת 1957. אחד הדברים המרתקים שסבי חלק איתי היה כיצד משפחתו קיבלה את השם וישנייבסקי. הסיפור הוא כדלקמן: לפי גזרה של הצאר ניקולאי הראשון, אשר שלט בין השנים 1825 – 1855, ילדים יהודיים, החל מגיל 12, חייבים להתגייס לצבא הרוסי ולשרת במשך 25 (!!) שנה. הכוונה של הצאר הייתה להרחיק את הילדים מהמשפחות, על מנת לנתק אותם מהמסורת והתרבות היהודית. לפי חוק זה, אצל כל קהילה היה מספר מסויים של משפחות שילדיהם היה מחוייב להתגייס, ומספר משפחות שקיבלו פטור. כעת, על מנת להחלץ מהגזרה, על מנת שלא יגייסו את סבא של סבא שלי, הם שינו את שם המשפחה שלהם מבית-דין לוישנייבסקי, היות ומשפחת וישנייבסקי הייתה אחת המשפחות אשר קיבלה פטור.

בעלי ישראל, נולד בבואנוס איירס בשנת 1935. הוא למד בבית הספר הממלכתי ובמקביל בבית הספר היהודי "שלום עליכם". הוא היה תלמיד מצטיין. לאחר שהשלים את לימודיו התיכוניים, הוא למד באוניברסיטה וקיבל תואר ראשון בראיית חשבון. הוא שירת בצבא ארגנטינה במשך שלוש שנים, בחיל הים. הוא אהב מאוד לקרוא ספרים, ומאוד אהב סוסים וכלבים. בעבודה הוא דאג תמיד לכבד את שותפיו ולא פחות את אלו שעבדו תחתיו. הוא זכה להערכה ואהבה רבה.

בשנת 1967 בבואנוס איירס, נולדה רותי, בתי האהובה. הולדתה גרם לאושר רב, לנו ולכל המשפחה. רותי למדה בבוקר בבית הספר הממלכתי, ובשעות אחר הצהריים למדה בבית הספר היהודי "שלום עליכם" וסיימה את לימודיה בהצטיינות.

 מהאלבום המשפחתי

בשנת 1981 עלינו ארצה, הוריי, אני ובעלי ובתנו. אחותי חנה עלתה לארץ לפנינו, בשנת 1970 ועבדה כמורה לעברית באולפן לעולים חדשים.

החלטתנו לעלות לישראל התבססה על ציונות וכמו כן על חשש מפני המצב הפוליטי בארגנטינה, אשר הייתה נתונה (משנת 1976 עד 1982) לדיקטטורה צבאית של גנרלים לאומנים קתוליים. חונטה צבאית זו ראתה את כל מתנגדיה כאויבים אותם יש לחסל. הרבה אנשים "נעלמו", המשפחות היו חסרות אונים. היו בתי כלא סמויים מהעין, בהם המתנגדים לשלטון עונו וחלקם הומתו, ביניהם עיתונאים, פסיכולוגיים, אנשי אקדמיה, סטודנטים ועוד. האכזריות הייתה קשה יותר כלפי היהודים, היות והם נתפסו כלא נאמנים לערכי הלאומיות הארגנטינאית, ונחשדו בבגידה ובנאמנות לישראל.

בשנים אלו, על אף שמצבנו הכלכלי היה טוב, ועל אף שרותי התחילה בהצלחה את לימודיה בתיכון הן בבית הספר הממלכתי והן בבית הספר היהודי, ובעיקרון יכולנו להחליט להישאר בארגנטינה ולעבור את תקופת הדיקטטורה, הרגשנו שהגיעה לפתחנו שעה של הכרעה ושאחריותנו כהורים היא להעניק לבת שלנו את ההזדמנות להתפתח במדינת ישראל.

בחרנו לגור בירושלים. קל לא היה, או כמו שאומר הפתגם "כל ההתחלות קשות". לבתי רותי לא היה קל להיפרד מהחברות שלה בארגנטינה ולהתרגל לילדים החדשים מהגימנסיה העברית בירושלים. לבעלי ישראל לא היה קל לעבוד במשרד רואי חשבון, בלי לדעת את השפה העברית. אך לאט לאט התגברנו על הקשיים. לאחר שרותה הצבאי, רותי התחילה ללמוד באוניברסיטה. תואר ראשון ושני בירושלים, ודוקטורט במכון וייצמן ברחובות. בגאווה גדולה ליווינו אותה בכל השלבים.

אני למדתי באוניברסיטה העברית בהר הצופים, וקיבלתי תואר ראשון בסוציולוגיה. בנוסף התנדבתי לעזור לעולים חדשים, במסגרת ארגון הסיוע "שומר אחי אנוכי".

בתי רותי התחתנה עם עופר בר-אור, צעיר חכם ומבריק, ונולדו להם שתי בנות מיוחדות ומוכשרות. חבל שסבא ישראל לא זכה להכיר את דולב היפה והמדהימה, ולא היה עד להתפתחות של קרני היפה והמוכשרת. 

דולב, נכדתי היקרה, אני רוצה להעביר לך את מחשבותיי: לכל אדם יש חלומות, שאיפות ותפישת עולם. הוא זווית יחודית בתוך האנושות. לכל אדם יש ערך, וצריך לכבד אותו אפילו אם הוא לא חושב כמונו.

 אני סבתא צלכה עם הנכדה דולב

בתכנית הקשר הרב דורי

היה לי כבוד גדול ועונג רב להיות איתך ולעבוד ביחד בתוכנית "הקשר הרב דורי".

אוהבת אותך מאוד מאוד,

ללה (מלכה לב).

תשע"ה