מאגר סיפורי מורשת

שם פרטי – נעמי , כינויה היא פוצי ומשמעות הכינוי הוא "קטנטנה". השם נעמי נלקח ממגילת רות ומשמעותו "נועם" או "נעימות".

שם משפחתה הוא שחר המעוברת מהשם שכנוביץ' ובנוסף השם שחר משמעותו , אור, שעת בוקר מוקדמת וראשוניות. שם משפחתה הקודם הוא לוי, השם לוי הוא נגזרת ממעמד הכוהנים והלווים אשר שירתו בבית המקדש ועסקו בעבודת הקודש.

פוצי הקטנטנה

מחוזות ילדותי

כבר את ראשית חיי ביליתי בקרבת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, סניף מטו"ס. אהבתי לטייל בסביבה הירוקה בשבילי הוואדיות, אהבתי ללקט רקפות, כלניות ונרקיסים. לא כל כך אהבתי להאזין ליללות התנים בלילות, כן התרשמתי מנהמות הדובים והאריות, אהבתי להאזין לציוצי הציפורים ואהבתי את העצים, השיחים והמטפסים. אהבתי לעקוב אחר השינויים החלים בטבע, אהבתי ילדים קטנים ובעלי חיים.

נולדתי ב-17 בדצמבר שנת 1944 בבית החולים "בתר', בעיר חיפה היפה לזוג הורים ייחודים וסבא וסבתא מקסימים.

דודי כינה ותאר אותי כסלק אדום עם שיער שחור, אותו דוד נהג לנגר וליצור משחקים מיוחדים; בתי בובות וצעצועים בלתי נשכחים.

בגן הילדים

 אמי, ורה, אחות במקצועה, ניהלה גן ילדים ובו עשרים וחמישה ילדים, גן האהוב על כולם. ביתי אז הפך ברבות הימים למעון לנוער בסיכון, לנוער נטול קורת גג. מעגלים נסגרים וכיום אני מארגנת שם קבוצה של מבשלות מארגון "בני ברית"  למען נוער בסיכון ולרווחתם.

מה שטבוע בזיכרוני שבשחר ילדותי הייתי ילדה מופנמת, ביישנית, צנועה ושקטה. כיום כשאני מתבוננת בתמונות ילדותי מתגלה לעיני ילדה יפיפייה ומושלמת, חבל שאז לא הייתי מודעת לעובדה זאת.

לימים הורי נפרדו וכל אחד מהם הקים בית משלו וכאשר אחי ליאור נולד, טיפלתי בו כאם צעירה לימים, באהבה ומסירות לאין קץ. אבי שעבר להתגורר בתל אביב בירך אותי בברכת מזל טוב "נולד לך אח".  נשגב מבינתי, מניין ידע אבי על הולדת אחי ליאור. האסימון נפל כאשר הסתבר שגם בעיר תל אביב באותו יום נולד אילן, אחי השני.

הורי היו יוצאי גרמניה, "יקים", שהתאפיינו בתכונות האופייניות לפלג זה של האוכלוסייה, לטוב ולרע. למדתי להיות מסודרת אבל לא עד הסוף, וזה היה מקור לחיכוכים ולעימותים לא מעטים.

בילדותי הערצתי את סבי וסבתי.

סבתא שלי

סבא שלי

סבי היקר איבד את משפחתו בתקופת השואה. סבי היה אדם חכם ביותר. הם היו משפחה אמידה בגרמניה , זכו להוקרה רבה בקהילה היהודית. סבי היה מקושר לארצות שונות באירופה ואהוב עלי במיוחד.

סבתי הייתה לי למצפן, סבתי הייתה מלאכית , סבתי הייתה דמות לחיקוי , סבתי הייתה אישה טובה מאין כמוה וריחות תבשיליה מלווים אותי עד עצם היום הזה. אהבתי אליה והערצתי אל דמותה הייתה חסרת גבולות. עד היום אני חסרה את נוכחותה ואת המילים החמות ולעיתים מפייסות.

סבי השני מצד אבי, הושמד במחנות ההשמדה באירופה בתקופת המלחמה. ומשפחתו של סבי מצד אמי, הושמדה אף היא במחנות ההשמדה בתקופת השואה.

שנים לא מעטות חלפו, מאז, סיימתי את לימודיי בבית הספר התיכון ואף במכללת גורדון והתגייסתי. בצבא שרתתי כמורה חיילת לא רחוק מהבית, למדתי חיילים והשלמתי פערים שונים בהשכלתם. כעבור שנה, נישאתי לנח, בעלי היקר. זאת לאחר שנתיים של חברות טובה וערכית ביותר, נח סיים את הטכניון, ושירת כקצין אלקטרוניקה בחיל האוויר, לימים נולדו לנו שלושת ילדינו היקרים: טלי, ירון ויעל.

ביום חתונתנו

אני בתקופה זו לימדתי בשלושה בתי ספר: בבוקר, בצהריים ובערב השכלת יסוד למבוגרים, בשעות הערב נפגשנו נח ואני בבית הספר להשכלת יסוד למבוגרים שלא השלימו את השכלתם ובתיכונייה העממית. גידול הילדים הסב לי ולנו אושר רב, הם היו ויהוו בעיני את אבן הפינה ואת האוצר היקר ביותר לגביי ביקום.

המשפחה המצומצמת והמורחבת תמיד היוו עבורי ערך עליון. מכל הדברים שהערכתי, אין בעיני כמו המשפחה המצומצמת והמורחבת שלי. אהבנו לטייל בארץ, בשכיות חמדה שונות כמו בשמורת הבניאס, כמו בסחנה ובמקומות שונים בצפון הארץ ובמרכזה, כאשר המורשת והמולדת בראש מעיינינו.

לימים נח ז"ל, בעלי היקר, נקרא על ידי רפא"ל וחיל האוויר לשתי שליחויות בארצות הברית: לפורת'-וורס, דאלאס בטקסס וללוס אנג'לס. כמובן שנתלווינו אליו ולמרות הקשיים הלא מעטים שחווינו, השכלנו להסתגל למקומות החדשים אליהם הגענו, לטוב ולרע. אמריקה הגדולה, על מכלול פלאיה, הרשימה את כולנו. עם זאת השפה האחרת, קראתי ספרים חדשים, התמודדות עם דרישות שונות, שעות לימוד ארוכות, התנתקות מהמשפחה המורחבת, מחברות, מחברים, מהמוכר, הידוע וכל אלה לא היו קלים. הגעגועים לארץ, לעיר בה נולדתי, למשפחה הקרובה , להורים שלנו העיקו מעט, עם זאת, הרחבנו אופקים , הכרנו אורחות חיים שונים, למדנו להכיר עולם ומלואו, להבין שישראל אינה בטבורו של עולם, ואף לא במרכז העולם.

עם הזמן הילדים רכשו חברות וחברים חדשים ונהנו ממה שיש לארצו של הדוד סם להציע. ביקורי מולדת עזרו לנו ועם הזמן השהות הייתה יותר ויותר נעימה, בעלי, נח ז"ל, עבד שם בקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס ונוצרו קשרים חברתיים חדשים ובסופי שבוע ובחגים יצאנו לטיולים רבים. היינו כמו "תחנת רכבת" מי שבא ברוך הבא, ההנאה הייתה מלאה, מבחינה זאת שכל מי שבא היה מביא עמו משב רוח ישראלי מרענן מהארץ על כל המשתמע מכך.

שלושת ילדינו, טלי, ירון ויעל גדלו.

טלי נשארה אצל חברים על מנת לסיים שם את בחינות הבגרות. נח נשאר איתה שלושה חודשים וחזר ארצה. ירון ויעל חזרו איתי לארץ, ירון שלמד לפני צאתנו לחו"ל ב"ריאלי", השתלב במסגרת כיתת עולים ב"ליאו בק". יעל התחילה את לימודיה בבית ספר ריאלי בכיתה ד', שם המשיכה ולמדה עד סוף כיתה י"ב. גם יעל וגם ירון לאחר שהשתחררו מהצבא, למדו משפטים, ירון בלונדון , ויעל במכללה הרב תחומית בהרצליה. טלי מורה לאנגלית בריאלי, היא טלי,  ירון ויעל הקימו משפחות משלהם ונולדו שמונה נכדים מקסימים, אוצרות אמיתיים המהווים את חדוות החיים שלי.

במהלך שנים רבות, כ-40 במספר, עסקתי בהוראה מתוך אהבה עזה לילדים ולאתגרים השונים אשר ניצבו בדרכי, אבל תמיד ליוו אותי התחושה והרצון לעשות מעבר לזה. לעשות דברים לרווחת הקהילה, להיות שם למענם, להיות למען הנזקקים הנצרכים, אי-לכך, חברתי ליוזמה של הקמת עמותת "לקראת שבת" שייעודה לספק סלי מזון למשפחות נזקקות, עמותת לקראת שבת שמתבססת על טהורת ההתנדבות ושיתוף פעולה מלא עם אגף הרווחה של עיריית חיפה.

עמותת לקראת שבת, שהוקמה בכותלי בית הספר הריאלי,  מספקת מזון 16 שנים בימי חמישי לקראת השבת, כאשר ילדים, בני נוער, צופים, חיילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה חוברים למשימה ההתנדבותית המשמעותית כל-כך, עמותה שמקיימת ומפנימה את האמירות "כל ישראל ערבים זה לזה", "כל ישראל חברים" "ואהבת לרעך כמוך", ועוד… ערכים אנושיים אלה באים לידי ביטויי בפעילות המשותפת של קהל המתנדבים בעמותה. העמותה מקיימת את האמירה "מעשה אבות סימן לבנים!".

בנוסף להיותי מנכ"לית העמותה, במהלך 16 שנים אלה ריכזתי בהתנדבות בסניף מטו"ס של בית הספר הריאלי את קשרי הקהילה סביבה והתנדבויות בכיתות א' עד ט'. יצרתי תכנית התנדבויות כיתתיות ופרטניות לתלמידי בית הספר.

לדוגמא:

כתות א' וב' טיפחו את המרחב האישי, מרכז חי והסביבה הקרובה שלהם. כתות ג' טיפחו את וואדי לוטם סמוך לבית הספר, הם דאגו לאיכות הסביבה. כיתות ד' "אימצו" בתי אבות. כיתות ה' את ילדי הנשים במקלט הנשים ואת הילדים ב"גן הילד". כתות ו' התנדבו בעמותת "לקראת שבת", היו "אחים בוגרים" לתלמידי כיתות א' אותם חנכו באהבה רבה.

בחטיבה התיכונית ההתנדבות הייתה פרטנית ברובה ואילו בחטיבת היסוד הייתה כיתתית. התנדבויות לבתי ספר של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים,כגון "בית ספר גיל", בית ספר "אופקים", בית ספר "עופר" והתנדבות, למועדונית מצוקה בשכונת "שער עליה", כמו גם אימוץ ילדי מעון "שבתי לוי" אותם אירחנו בבית ספר פעם בשבועיים.

בסניף מטו"ס של בית הספר הריאלי העברי הוטמעה אווירה של נתינה והכרה בערכה המשמעותי ולהבין שיותר מאשר אתה נותן אתה מקבל.

אני מרגישה שהנתינה על מגוון היבטיה מעשירה את חיי, אני מרגישה שלתת באהבה זה הייעוד בחיי והשליחות שלי, ביומיום, בשעה שעה ובכלל תמיד מקנן בי הרצון להספיק ולתת יותר ויותר וכאילו עשרים וארבע שעות ביממה אינן מהוות מענה לצרכיי.

הזמן קצר והמלאכה מרובה.

מן הראוי להוסיף ולציין שבמהלך השנה שחלפה, זכיתי במינוי של סגנית נשיא ארגון "בני ברית ישראל". כמו כן, אני מלווה ומובילה שלוש קבוצות של נשים מתנדבות. במסגרת זו אנחנו מאמצות שנים-עשר גנים במצוקה, מועדוניות מצוקה, מעונות נשים מוכות וכן אני נוטלת חלק בצוות ההגוי של "האגודה למלחמה בסרטן". אנחנו מבשלות ארוחות צהריים חמות "בבית החם  ברחוב חיים", כלומר מרכז חירום לבני נוער, בסיכון נטולי קורת גג או בכינויו האחר "סחל"ב" – "סיוע חירום לנוער במצוקה". מקום שהוא בחזקת חלקת אלוהים קטנה לבני נוער בלי בית שגורלם מתאכזר אליהם ובמקום זה זוכים לטיפול הולם, לטיפוח, לאהבה ומסירות רבה מצוות העובדים במקום. בארגון "בני ברית" אנחנו עם הפנים לקהילה, לצרכיה, לתרבות ולהתנדבות.

אני כ-12 שנים בארגון "בני ברית", הייתי נשיאת לשכה כ-11 שנים, הקמתי שתי לשכות חדשות. אני כיום סגנית נשיא ארגון "בני ברית ישראל" וזה עתה קיבלתי מינוי נוסף כיושבת ראש מועצה אזורית "בני ברית חיפה". פעילויות אלה ממלאות אותי, מהנות אותי ומסבות לי אושר רב.

אני נהנית הנאה מרובה לאסוף חיוכים של ילדים קטנים, קורת רוח של אנשים שמזלם לא שפר במיוחד, נהנית לבוא לקראתם ופשוט לעזור, לסייע ולהיות שם למענם, "לעשות להם את היום", לעשות להם טוב בנשמה, לצערי לא תמיד הכל עולה בידי, מכיוון שלא תמיד הכל בשליטתי. הנתינה ואהבת הזולת עושה לי את הימים טובים יותר, יפים יותר ושווים יותר. עם זאת הדאגה,המסירות והאכפתיות לרווחת הקהילה מתחילה ומסתיימת במרחב האישי הקרוב במיוחד, במשפחתי, בילדיי, בנכדיי ונובעת מתוכי, מתןך תוכי ומעמקי ליבי.

זו אני.

הזוית האישית

בן: אני חייב להגיד שזאת אחת החוויות המעמיקות ביותר שהיו לי, אני ונעמי התחברנו בהתחלה, ישר היה בינינו חיבור שאיפשר לנו להפתח אחד לשניה לכתוב את הסיפור. למדתי מנעמי הרבה, לא רק עליה, גם על עצמי. למדתי על משמעות ועל השקעה, על נתינה ללא הרף, על נתינה ללא רצון לקבל חזרה. למדתי על כך שעלי להסתכל על עצמי אחר כך וקודם על החלש. ועל כך שיש אנשים שבסך הכל זקוקים לחיוך, למילה טובה ושהכוח הזה נמצא בידיים של כולנו.