מאגר סיפורי מורשת

שמי פאני, ונולדתי בשנת 1953 בעיירה קטנה במרכז ארגנטינה בשם מוזסוויל שהוקמה מכסף שהברון הירש נתן ליהודים שברחו מאירופה.

בהתחלה גרו בעיירה רק יהודים, משהו נדיר, כי ברוב המקומות גרו נוצרים.

היהודים באירופה לא היו עובדי אדמה. הם היו בעלי מקצועות כגון: רפואה, עריכת דין, בעלות על חנויות ומסחר. כשהגיעו למוזסוויל, זה השתנה.

עם הזמן, הם רכשו מיומנויות ועובדים לא יהודים, ובנו עבורם את הכנסיה הראשונה. היחסים ביניהם היו טובים. בעיירה הוקמו 4 בתי כנסת, פנימיה ובית ספר ללימוד גבוה בהוראה. כל המורים בארגנטינה באותה תקופה למדו הוראה שם. אנשים יהודים צעירים מכל ארגנטינה למדו במוזסוויל הוראה. גם אני למדתי שם להיות גננת ומורה.

זה היה במסיבת יום העצמאות בשנת 1965 במאי, שצולמה ע"י צלם מקצועי שהוזמן למסיבה. עד  היום יש אנשים שלומדים שם, אבל הם מעטים. יש התבוללות, לא כמו פעם, שאם היית יהודי/ה, היית מתחתן רק עם יהודי/ה. הצעירים שלמדו שם מפוזרים בכל העולם כיום, אבל כולנו משפחה גדולה. היום מקיימים מפגשים בתדירות גבוהה ביותר.

אחרי שסיימתי ללמוד בסמינר למורים הראשון שהוקם בארגנטינה, המנהל, במסיבת סיום לימודי, המליץ לי לא להישאר שם, אלא לעלות ארצה. בכל שנות חיי זה היה חלומי.

אחרי שהתבגרתי והתחתנתי בשנת 1973, עליתי בשנת 1985 עם בעלי מריו ושלושת ילדי – אלקסיס, גבריאל ודמיאן. אחרי 5 חודשים במרכז קליטה בגבעת ברנר עברנו לקיבוץ כרמיה שבו אנחנו מתגוררים עד היום.

הגענו לקיבוץ, 5 משפחות ביחד, וזה הקל עלינו בקליטה, שהייתה חלקה. בכרמיה הייתה לינה משותפת וגם שם לא היו בעיות בחברה, אף על פי שבאנו ממנטליות ומחברה אחרת. בהתחלה, עבדתי במפעל, אחר כך בחינוך ויצאתי לפנסיה כמנהלת המרכול, ואחר כך בגנים. מהר מאוד השתלבנו בחיי הקיבוץ ושם אנחנו עדיין פעילים. בני הבכור עדיין גר בקיבוץ, האמצעי בארגנטינה והצעיר בכפר סבא. מכל שלושת ילדי, כיום יש לי 7 נכדים.

הזוית האישית

יותם הנכד – לדעתי, היה מאוד כיף, הצלחתי ללמד את סבתא יכולות מחשב והיא הצליחה ללמד אותי על העבר שלה.

פאני הסבתא – הרגשתי גאווה והתרגשות להעביר לנכדי את סיפור העבר שלי,. היה לי מאוד כיף ללמוד ממנו וללמד אותו.