מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיר לבוב באוקראינה. גדלתי כיהודייה שכל מטרת הורי היה לעלות ארץ ישראל.

 

עשר שנים חיכינו לאישור לעלייה לארץ דרך פולין, כי אי אפשר היה לקבל אשרה ישירות. גרנו בעיר גדולה כמו פריז, שלוש משפחות בדירה אחת, אמבטיה, שירותים ומטבח משותפים. שיחקנו לרוב בעליית הגג וכבר מגיל שבע הייתי נוסעת בחשמלית לבית הספר. שם לימדו אותנו בנוסף ללימודים עיוניים גם נימוסים, התעמלות כל בוקר. והיינו שם כל יום עד שעה שבע בערב. אבי שהיה ציוני פעיל עוד מלפני המלחמה לימד אותי ואת אחותי לשיר את "התקווה" "והבה נגילה" שזה היה מאוד מיוחד. לאחר שנתיים בפולין, עלינו באוניה בשם "ארצה" לארץ ישראל . זה קרה בשנת 1959. קיבלו את פנינו בנמל חיפה כשאר אני ואחותי שרנו את "התקווה" ו"הבה נגילה" ואלינו הצטרפו כל היהודים.

 

העברנו את הפסח הראשון וגם כשלושה חודשים אחריו בקיבוץ יגור, שם הייתי העולה היחידה ולימדו אותי עברית באופן פרטי. היות והיה לי קשה מאוד לישון בבית הילדים ללא הורים, המשפחה נקלטה ברמת אליהו שבראשון לציון. כאן 95 אחוז מהאוכלוסייה היו עולים חדשים מהמון ארצות וביניהן מרוקו, תוניס, רומניה, רוסיה, פולין, הודו, תימן, מצרים ועוד. זה היה ההרכב של כיתה ה' בבית ספר ויתקין ברמת אליהו. המורים של הבית ספר היו בעלי ערכים שהקנו לנו לכל החיים את מושגי היסוד הן במדעים, במתמטיקה, בשפה, תורה, בעיצוב האישיות, באהבת הארץ וביחסים בין אישיים. בבית הספר למדו בשתי משמרות. היינו אוכלים שם ארוחת צהריים ולומדים תפירה בשביל לתפור את התלבושת למסיבת הסיום. הילדות, השמחה והחברות תמיד היו כדבר המקשר בין כל הילדים.

 

בכיתה אסור היה לדבר בשפת אם וכל מי שאמר מילה בשפה אחרת היה צריך לתרום אגורה לקופת קרן קיימת. אנחנו גרנו בצריפים ללא חשמל (מנורות נפט), בלי חימום (תנורי נפט), ללא גז ( בישלנו על פטילייה), ללא מכונת כביסה (בישלנו בפיילה גדולה שמרתיחים אותה על הפטילייה) וללא מקרר (ארגז שהיה מקורר על ידי בלוקים של קרח אותם הילדים היו קונים מהעגלון שהיה מביא אותם). החלבן היה מביא בקבוקי חלב גם עם סוס ועגלה ושם אותם ליד הדלת ושם תמיד חיכה לו התשלום. לא הייתה טלוויזיה ולא טלפון(חיכו לו עשר שנים) היה רק רדיו. לעולם לא הרגשנו שאנחנו מקופחים או עניים על אף שהיה שני חדרים שכללו גם סלון וגם חדרי שינה בצריפים שלא היינו נועלים אף פעם. ליד הצריפים היינו מגדלים אבטיחים ומלונים וכל יתר הירקות קונים מהירקן שהיה מגיע על סוס ועגלה. כל הילדים היו משחקים ברחוב (היו רק כ-10 רחובות) ההורים לא היו דואגים ותמיד ידעו איפה למצוא אותנו. לקראת הערב כשהיינו צריכים לחזור הביתה, נשמעו הצעקות של כל השמות של הילדים לחזור הבייתה. היו לנו המון משחקי חברה בחוץ כמו קלאס, המלך אמר, חבל, תופסת ומחבואים. וכשגדלנו הלכנו למועדון נוער או היינו מתאספים במקלטים עם כיבוד- סנדוויצים- ורוקדים לצליליי פטיפון עם תקליטים.

 

לרוב הילדים שבאו מארצות  רוסיה, רומניה, פולניה, לא היו סבא וסבתא כי נהרגו בשואה. ההורים בינם לבין עצמם השתדלו לשמור בחלוקה על הילדים כאשר ההורי של הילדים היו צריכים ללכת לעבודה. כבר מגיל 13 אני הייתי מתנדבת בלימוד עברית ואנגלית של העולים שהיו מגיעים אחרי. מאוחר יותר גם התנדבתי בקליטת עלייה של משפחות לסידור עבודה ומגורים. כמובן בנוסף ללימודים, חברות ופעילות בבית הנוער. תמיד טובת המדינה,

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהבת הארץ ועזרה בקליטה של העולים החדשים הייתה לנגד עינינו ובנייה ושגשוג והתקדמות של ארץ צעירה. זה המסר שעליו גדלתי ואותו ספגתי הן ממשפחתי שדאגה ותמכה וכל יעודה היה המשך שושלת לאחר שנשארו ללא כל וללא משפחה שנספתה בשואה. תמיד חשבתי על ארץ כה קטנה שהצליחה לקלוט כל הרבה אנשים בתקופה כה קצרה ושהצליחה להגיע להישגים כה גדולים. אני גאה במשפחתי ובי וזכיתי להיות חלק בעשייה זו.  

 

 

 

 

פתיליה: "פתילייה היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול". ויקיפדיה

תשע"ו