מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף אשר, יליד העיר טבריה, נשוי לנחמה ולנו ארבעה ילדים ושישה נכדים שיהיו בריאים. כיום אנו פנסיונרים ונהנים לעזור בגידול הנכדים המקסימים. הורי זיכרונם לברכה הגיעו בשנות החמישים לארץ ישראל ממצרים. הם עברו קשיי קליטה, כמו כל העולים החדשים באותה תקופה, אך למרות הקשיים הם הצליחו לעבוד בכבוד לפרנסתם, וגידלו ארבעה ילדים באהבה ונתינה אין סופית.

הורי חינכו אותנו לאותה דרך של ערכים, נתינה, מוסר ודרך ארץ. וכך אחיי ואני, גדלנו. שירתנו את המדינה ועבדנו בעבודות בשירות המדינה. שירתי בצה"ל 3 שנים ביחידת תותחנים, ולאחר שחרורי מצה"ל עבדתי עם נערים בסיכון דרך שירותי הרווחה בטבריה. לאחר מכן, עבדתי בשירות התעסוקה לנוער, ובשעות הערב עבדתי כמדריך לריקודי עם.

נחמה ואני נישאנו בשנת 1973 והבאנו ארבעה ילדים מקסימים לעולם. נחמה היא אשת חינוך, וביחד חינכנו את ילדנו היקרים, לאותם ערכים שהוריי השרישו בנו, וברוך השם כולם עוסקים בעבודות של נתינה, למען הציבור. הן בחינוך והן במשרות של עובדי מדינה. התנדבתי גם באיל"ן ובמשרד הביטחון, עם נכי צהל כדי למצוא להם תעסוקה מתאימה.

לפני מספר שנים, במסגרת עבודתי בשרות התעסוקה בטבריה, ביקש ממני מנהל מרכז הקליטה בעכו, לסייע לעולה חדש שהגיע לארץ מברזיל, להיכנס למעגל העבודה. אדם שידע לדבר בכמה שפות. קבעתי להיפגש איתו אצלי במשרד, הוא היה בשנות ה 50 לחייו, נשוי+ שלושה ילדים. את השפה העברית לא ידע, לכן תקשרתי איתו בערבית מצרית, כי מסתבר שמוצאו היה ממצרים לפני שהגיעו לברזיל. כך, היה לי יותר קל לסייע לו. הצלחתי לסדר לו עבודה בבית מלון הולידיי אין בטבריה, כפקיד קבלה. האיש מצא חן בעיניי מאוד, בגלל הענווה והצניעות שלו, וחוסר האונים שלו לתקשר בשפה העברית עם האנשים סביבו. באותו היום אף הכרתי לו את הוריי, ילידי מצריים שקיבלו אותו בסבר פנים יפות, ואימי פינקה אותו במאכלים מצריים וזה גרם לו להתרגשות רבה. מאז אותו היום, הקשר ביני לבינו ולבני משפחתו, היה קשר יותר עמוק יותר מסתם חברות, עזרתי לו ולמשפחתו למצוא דירה לגור בה, ומקום עבודה לאשתו. לאורך השנים ליוויתי אותם בייעוץ והכוונה במציאת מקומות עבודה חלופיים לטעמם. הוא הצליח להשתלב יפה בחברה ובעבודה בעיר, אשתו עבדה בהוראה, וילדיו למדו בבתי הספר השונים בטבריה. הוא עשה חיל בעבודה ואף פתח עסקים פרטיים למכירות. אך למרבה הצער, קיבל אירוע מוחי ומאז חלה התדרדרות במצבו, אשתו עזבה אותו עם ילדיו והוא נשאר בודד ללא עזרה ותמיכה. המשענת היחידה שהייתה לו היינו אני ובני משפחתי, אשר הזמנו אותו לאכול בערבי שבת וחגים, ודאגנו לכל מחסורו. כאשר היה לו קשה לתפקד הוא עבר לדיור מוגן לכרמיאל, ושם ביקרנו אותו מידי פעם ובעת שהיה צריך עזרה.

סבא וסבתא

בשנות ה 70 לחייו, חלה מאוד, והיה זקוק לסיוע מרבי, לכן סייעתי בידיו לעבור לבית אבות בטבריה, כדי שנוכל לבקרו ולסעוד אותו בימיו הקשים. בני משפחתו התעלמו ממנו לחלוטין, עד כדי כך שגרמו לי לטלפן אליהם ולגעור בהם שהם לא מבקרים את אביהם. שיחות אלו גרמו לבנו הבכור להגיע מהדרום מידי פעם לבקרו. אני השתדלתי לבקרו יום יום ולדאוג לו לצרכים בסיסיים, כמו ביגוד ומזון שהוא אוהב. לינוי וגיא נכדיי הגדולים היו מגעים יחד איתי לארח לו חברה. לצערי הא לא שרד את המחלה ונפטר לפני שנה. מה שכאב לי מאוד בקשר אליו, הוא שילדיו זנחו אותו ברגעיו הקשים, כשהוא לרגע לא הפסיק לחשוב עליהם, ולאהוב אותם, ושעוד בימיו, נתן להם את כל כספו. המשפט "אל תשליכני לעת זקנה" מהדהד חזק בסיפור זה. לבסוף, בנו הבכור וגרושתו העריכו מאוד את מה שעשיתי, למען אביהם והצטערו שלא דאגו לו בימיו.

המשפט "עשה טוב תמצא טוב", בא לידי ביטוי בסיפור זה, בכך שעצם הנתינה והעזרה לאיש זה, גרמו לי סיפוק ותחושה טובה. לאורך כל חיי חונכתי על ידי הוריי וכך גם חינכתי את ילדיי ונכדיי, לעשות טוב לאחרים, להיות תמיד בנתינה, ולהעניק עזרה מבלי לצפות לקבל משהו בתמורה. עצם העשייה של הטוב לאחר מעניקה סיפוק ותחושה טובה  וזה מספיק.

מודה לקב"ה על שנתן לי את האפשרות לסייע ולעזור לאחר, ושתמיד נהיה בנתינה ונראה את האחר שסביבנו.

סבא עם המשפחה 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר רעות בטבריה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה רונית אלמליח.

סבא יוסי ולינוי