מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר ניז'ניי טגיל ברוסיה, שנמצאת בצד המזרחי של ההרים האורלים, מרחק של 25 ק"מ מהקו המבדיל בין אירופה לאסיה. בתקופת לימודי בבית הספר היו מסיעים אותנו באוטובוס. במקום בו ממוקם פסל היסטורי שמבדיל בין אירופה לאסיה, היינו נוהגים לעמוד עם רגל אחת באירופה ורגל אחת באסיה. בשבילנו, בתור ילדים, זה היה מאוד משעשע ומעניין. פסלים כאלה יש הרבה בהמשך כל הגבול כי אורך של הרי האורל בערך 2000 ק"מ. התעשייה של ניז'ניי טגיל בין הגדולים באורל, יש בה המון מפעלי ברזל ומפעלים כימים כי יש באזור הרבה אבנים, נחושת, אבני חן, מלכיטים, זהב ועוד.

הסופר הסובייטי פאבל באז'וב קופסת מלכית

על האוצר של אורל כתבו סיפור מאוד ידוע בשם תיבת "מלאכית" שנכתב בשנת 1939, על ידי הסופר הידוע פבל באז'וב. מהילדות אנחנו ידענו את הסיפורים האלו בהתחלה קראו לי אותם סבתא נינה, אמא, אבא, דודה, דוד… לאחר מכן, התחלתי לקרוא אותם בעצמי והיו משאירים המון חוויות והנאות בראש הילדותי. לפניי היו עולים דמויות מהסיפורים ותמונות יפות של נוף האורלי יופי והניצנוץ המופלא של תכשיטים העשויים ממלכיטים וזהב אשר היו נהפכים לחול עם היה נוגע בהם איש רע, אני גם עכשיו רואה את כל זה כמו בסרט ומתרגשת מהספר של  פבל באז'וב.

עיר של מטלורגיה גדולה

בתחילת המאה ה- 18 מצאו הרבה עפרות ברזל בתוך ההר. בשנת 1725, אחים דמידוב בנו באדמות אלה את המפעל המטלורגיה ואת העיר החדשה בשם ניז'ני טגיל. עכשיו מגיעים הרבה תיירים לעיר ניז'ניי טגיל על מנת לראות את המוזאון מפעל המפורסם מתחת לשמיים הפתוחים מימנו התחילה היסטורית ההתפתחות של הברזל השחור. על השטח האורלי בפקודה של מלך פיטר הראשון. המפעל הזה היה בשימוש בהמשך 260 שנים ובשנת 1987, נסגר ואחרי שנתיים הפכו את המפעל למוזיאון.

במהלך מלחמת העולם השנייה

בשנת 1930, בעיר ניז'ניי טגיל, בנו שני מפעלים הנקיים. אחר כך, בשנות מלחמת העולם השנייה, האזרחים התחילו לייצר ברזל בשביל הצבא הרוסי ויצרו טנקים. ההתיישבות בעיר גדלה מאוד על ידי פליטים, הרבה רכבות עם אנשים וילדים היו מגיעים לאורל מאוקראינה וממערב רוסיה . בין האנשים היה גם אבא שלי רומן שהיה בן 10, הוא עם אמו שולה ואחותו הקטנה בת ה4 ביום קר בנובמבר הגיעו לתחנת הרכבת בעיר ניז'ניי טגיל. כל טנק שלישי עשוי במלחמת העולם השנייה בניז'ניי טגיל.

ההתעניינות שלי בעיר הולדתי

גרתי בעיר הזאת במשך 17 שנים. אני אוהבת וגאה בעיר הזאת, אני מכירה את ההיסטוריה שלה. בילדותי שמעתי סיפורים רבים על העיר ועל העושר המופלא של הרי האוראל. כשהייתי בת עשר, סבתא שלי נינה לקחה אותי למוזיאון המקומי. סבתא אמרה לי שאם אדם אוהב את המקום שבו הוא גר, הוא יהיה מאושר במקום זה. אז לעתים קרובות הלכנו למוזיאונים עם סבתא וגם עם כיתתי. התעניינתי והקשבתי למדריכים. אהבתי להסתכל על הבתים הוותיקים  שנבנו לפני 200 שנה. דמיינתי איך אנשים חיו בעבר, איזה בגדים הם לבשו ומה שהם חשבו.

בבית הספר

בבית הספר הסובייטי, היתה משמעת קפדנית. בכל כיתה בכניסה עמדו תורנים ובדקו את טוהר כפות ידיהם של התלמידים. והיה חובה להביא לבית הספר נעליים להחלפה, בנעליים אלא הלכו התוך בית הספר. חוץ מזה, התלמידים סיפרו מידע פוליטי לפניי השיעור. עבור זה בבית היה צריך לקרוא עיתונים ולמצוא חדשות מעניינות על כל העולם. לפני השיעור התעמלנו 10 דקות, תרגילי אימון גופני בכל כיתה. המורים למדו אותנו בצורה מאוד אחראית, נתנו הרבה ידע ובדקו את שיעורי הבית אנחנו התלמידים הינו צריכים לשנן דפים שלמים מתוך ספרי הלימוד בעל פה ולספר מול כל התלמידים בכיתה.

המשחקים שלנו

אחרי בית הספר בילינו הרבה זמן ברחוב, שחקנו כדורעף, רצנו, קפצנו מאסמים, ממחסנים לערמות שלג, שיחקנו בכדורי שלג, החלקנו על מחליקים ונסענו בהרים מושלגים על מזחלות. זה טוב שיש הרבה שלג באוראל בחורף והטמפרטורות מגיעות עד 40- מעלות. זה לא מנע מאיתנו לשחק בחוץ. בנינו מנהרות בתוך השלג וזחלנו בתוך המבוכים האלה. הביתה הגענו רטובים בגלל השלג הרטוב ומרוצים מאוד. היו מעט צעצועים ואותם עשינו בכוחות עצמנו: ציירנו אותם על קרטון, גזרנו אותם במספריים והדבקנו אותם יחד. ביום ההולדת ה- 12 שלי קיבלתי מתנה את האופניים הראשונות שלי ואותם קנתה לי דודה גליה. זה היה אושר גדול!!! האושר הזה היה בשבילי וגם בשביל חברי… לאף אחד מהרחוב שלנו עוד לא היו אופניים. רכבנו עליהם עד החשיכה לפי התור.

החתול והבשר

בילדותי, לא היה מקרר בבתים ובחורף תלינו שקיות בשר ליד החלון בחוץ בקור. והיה לי סיפור מצחיק שקרה לי. גרנו בקומת קרקע. במטבח, על הכיריים התבשל מרק עוף. המשפחה שלי הייתה בחדר ואני הלכתי למטבח לשתות מים, ראיתי שחתול זר מכרסם את שקית הבשר שמחוץ לחלון. רצתי לחדר וצעקתי: "חתול זר אוכל את הבשר שלנו" כולם קפצו מהר למטבח, אמא רצה לסיר ופתחה את המכסה שעל הסיר… כאילו החתול יכול לאכול את הבשר החם שבסיר. ואז צחקנו הרבה זמן, ולעתים קרובות נזכרתי באירוע זה שאמא חיפשה את החתול בסיר.

הזוית האישית

ליאל: אם אתה מעוניין בהיסטוריה של מקום הלידה שלך הסיפור הזה הוא איתך לכל החיים.

אילן: המקום שבו סבתא נולדה מאוד מעניין והייתי רוצה לבקר שם ולקרוא את הספרים של באז'וב.