מאגר סיפורי מורשת

מלחמת יום הכיפורים פרצה בהיותי בת 17 בכיתה י"ב.

אוקטובר שנת 1973, יום שבת בבוקר, אבי מכין תרמיל ויוצא להגן על מדינתנו הקטנה.

קשה לראות ולהבין שאבי יוצא למלחמה ומתחילות מחשבות וחרדות על מה שיכול לקרות לאבא שלנו, מה יהיה על משפחתנו, ואנחנו מביטים על אמא שלנו ומבינים שהיא נמצאת בחרדות גדולות. כשהחלו להגיע חדשות מהמלחמה, הבנו שהמלחמה קשה מאוד ואז החלו מחשבות ברמה הרחבה יותר – ברמה הלאומית.

האם נצליח במלחמה ונשמור על עצמאותנו? וגם במידה ונצליח מה יהיה המחיר שנידרש לשלם? בסיכומו של דבר איבדנו למעלה מאלפיים חיילים, ילדים למשפחות, הורים לילדים, מחיר יקר מאוד.

במקביל אותנו, תלמידי כיתות י"ב גייסו בכדי לעזור באיוש עבודות חשובות. בשעות הבוקר המוקדמות היינו מתייצבים בבית הדואר בעיר פתח תקווה, מקבלים מכתבים לחלוקה. תחילה, חלקנו את המכתבים שהגיעו מהחיילים בחזית, ודאגנו לקחת מכתבים אלה לבתי המשפחות ולא השארנו בתיבות הדואר, כיוון שהבנו כמה חשוב למשפחות לקבל מכתבים מהחיילים שלהם, מדובר בתקופה שלא היו בה פלאפונים, ולא ניתן היה לתקשר בשום דרך אחרת. את חלוקת המכתבים סיימנו לחלק עד השעה 10.00, לערך.

בזמן מלחמה לראות את החיוב והאחדות בינינו

 

חברותיי ואני מקבלות דיווחים מהעיתונים על מלחמת יום כיפור

באותה תקופה גרתי בעיר פתח-תקווה, בה קיים אחד מבתי החולים במדינה – "בילינסון" – בזמן המלחמה בנו בבית חולים תחנת כוח, אולם פועלי הבניין הערבים לא הורשו להיכנס לתחום המדינה, ולכן לאחר סיום חלוקת המכתבים עברנו לעזור בהקמת תחנת כוח. סחבנו שקי מלט, הרמנו דליים עם חול וכו'. זו הייתה תקופה מלחיצה. אולם היה לנו סיפוק גדול שהצלחנו לעזור במאמץ של המדינה.

הרגשנו שאנחנו תורמים למאמץ הלאומי ושכל האנשים במדינה תרמו למאמץ הלאומי והייתה ערבות הדדית בין כל אזרחי המדינה זה נסך בנו ביטחון שכאשר אנו מאוחדים אף מדינה ואף צבא לא יכולים להביס אותנו.

בנימה זו אני רוצה לשאת תפילה שנהיה מאוחדים ואוהבים אחד לשני בזמן שלום כמו בזמן מלחמה ושנרגיש תמיד בטוחים ושאננים.

 

הזוית האישית

מאור: סבתא מספרת לי על ילדותה. לשמוע את הסיפורים שלה ולהקשיב לכל מה שקרה לה בחיים מעניין וכייף ממש. כשהיא מתחילה לדבר אני שוכחת הכל. תודה סבתא על סיפורים מעניינים וכה מרתקים.