מאגר סיפורי מורשת

שמי רוחלה ארגוב, נולדתי בקיבוץ יגור. הוריי אסתר ופנחס כינורי, עלו ארצה ב- 1932 מרוסיה הלבנה (בלרוס) מהעיר קרמניץ. הם באו ישר מהאונייה לקיבוץ יגור, שם אחותי ואני נולדנו. רוב משפחתו של אבי עלו ארצה בשנת 1921, משפחתה של אימי נשארה בקרמניץ, לא רצו לעלות כי היה להם מפעל גדול לתפירת בגדים.

מגיל קטן מאוד, הבנתי שיש שעה בערב שצריך שיהיה שקט, מכיוון שההורים מקשיבים לרדיו בתחנת חיפוש קרובים. אמא הסבירה לי שכל משפחתה הגדולה עם ילדיהם היו בשואה ואין לה מידע אם מישהו ניצל. הרבה שנים חשבה שהיא הניצולה היחידה ממשפחתה הגדולה. רק ב- 1959 נודע לה ששניים מאחיה בחיים, אח אחד עלה ארצה עם אשתו ושני ילדיו, והאחר נשאר בפולין עם אשתו (שלא הייתה יהודיה).

אמי נולדה עם מום בלב (היה לה חור בלב בין הפרוזדור לחדר). שנה אחרי מותה התחילו הניתוחים של לב פתוח שהצילו חיים, לצערנו היא לא זכתה. אסור היה לה להביא ילדים לעולם, אבל היא לא וויתרה והביאה שתי בנות, אותי ואחותי שגדולה ממני בתשע שנים.

כבר בילדות ידעתי שאמי חולת לב, מידי פעם הייתה בבית חולים, אבל היא לא נתנה למחלה להשתלט עליה ועשתה הכל כולל טיולים בכל הארץ. היא נפטרה בגיל 55, כשהייתי בת 21, היא זאת שהכניסה את הלחימה הפנימית שבי ואת המוטיבציה לא לוותר למחלה ולהילחם. נולדתי ב- 1946 ביגור, בשנים האלו הייתה מגפה גדולה בעולם של חיידק הפוליו, שנקרא שיתוק ילדים, בגלל שפגע במיוחד בילדים קטנים. הרבה נפטרו, חלק נשארו משותקים ברמות שונות של שיתוק וחלק נפטרו. בגיל 7 חודשים הרבה תינוקות ביגור חלו, בניהם גם אני נפגעתי. הייתי משותקת בכל גופי עם חום מעל 41. בבית החולים הכניסו אותי לתא לחץ מיוחד לתינוקות משותקים ואמרו להוריי שלא בטוח שאחיה. לשמחתי הבראתי, אבל נשארתי עם שיתוק יחסי קל ברגל שמאל. כילדה קטנה לא הייתי מודעת למה שיש לי, לא הבנתי למה כל חודש אני נוסעת לרופא.

כשהייתי בת 10 גילו בעולם את חיסון הפוליו, (כמובן שאני לא קיבלתי את החיסון כי כבר חליתי) בגיל הזה הייתי יותר מודעת למה שיש לי, הבנתי שיש לי מוגבלות ברגל.

אמא שלי (בגלל מה שקרה לי) שמרה אותי "בצמר גפן" כי פחדה ודאגה שלא יקרה לי כלום ולא נתנה לי לצאת לטיולים שנתיים ופעילויות אחרות. בקיץ שכולם היו הולכים עם סנדלים אני הלכתי עם נעליים ומדרסים, כמובן שלא הסכמתי ונלחמתי ללכת עם סנדלים כמו כולם ולצאת לטיולים. מכאן התחלתי להראות לכולם שאני לא אחרת. אומנם התביישתי שהרגל שונה מהרגל השנייה וחשבתי שכולם מסתכלים עלי ולא יהיו לי חברים ולא אהיה מקובלת. (אז לא היו יועצים ופסיכולוגים לשתף את הרגשותיי). הייתי צריכה להילחם לבד בהרגשה שבי. ההורים של אז היו מאד סגורים לא שאלו, לא סיפרו, כוח הרצון שבי עזר לי.

גם בספורט רציתי להוכיח שאני כמו כולם, נלחמתי על המקום הראשון וניצחתי תמיד. בגיל 14 השתתפתי בהתעמלות אומנותית זכיתי מקום ראשון של אזור הצפון. בגיל 16 התחלתי לשחק כדור-סל בהפועל יגור. תמיד התנדבתי לעזור לחלש בלימודים ובחברה. (התחרותיות והספורט נשארו איתי עד היום).

כשקיבלתי זימון ללשכת גיוס הייתי מאושרת באדם, ידעתי שאני רוצה להיות מ"כית (מדריכת כיתה). הגעתי ללשכת הגיוס, עברתי את המבחנים והבדיקות ושמחתי שהצלחתי. אבל אז כעבור שבועיים הודיעו לי שהצבא לא יכול לקבל אותי בגלל שיש לי פוליו. זה היה רגע של התרסקות, לא עזרו ההתחננויות שאני לא מוגבלת, לא עזרו המדליות שקיבלתי כספורטאית, אפילו אנשים מהקיבוץ שהיו בדרגה גבוהה בצבא וניסו לעזור לי לא הצליחו. אז בימים ההם הצבא היה אטום. (כיום אפילו חרשים ומוגבלים מסוגים אחרים יכולים להתנדב לצבא ויקבלו אותם). כשבני כיתתי הלכו לצבא קינאתי בהם, זה היה קשה במיוחד כשחזרו בשישי וסיפרו חוויות.

אז רקמתי בליבי שאני הולכת ללמוד משהו בשביל לעזור לילדים. התחלתי ללמוד בסמינר "אורנים" טיפול בילדים ופסיכולוגיה. עסקתי בחינוך נוער ביגור. לאחר מספר שנים למדתי את שפת הסימנים ולימדתי ילדים חרשים בחטיבת הביניים בקיבוץ יגור.

עבודה עם חרשים הייתה האושר בחיי: לחזק להם את המוטיבציה והאגו שהם כמו כולם רק חרשים ושהם יכולים לעשות הכל, כי בתחילה חשבו שהם מוגבלים בשכלם בגלל החירשות ושלחו אותם למוסדות לא מתאימים. שמחתי לראות איך הם גדלים, מסיימים י"ב עם בגרויות, קוצרים את מה שאני זרעתי בהם.

התחתנתי עם בעלי יונתן בן קיבוץ גן שמואל, נולדו לנו 4 ילדים נפלאים, שהביאו לנו 10 נכדים מקסימים.

תמיד אמרתי שהיופי הפנימי הוא יותר מהיופי החיצוני ועם כוח רצון ומוטיבציה אפשר לעבור את כל המכשולים.

הזוית האישית

אנחנו רוצות שהקשר הזה ימשיך גם לכל הדורות ובין כל נכד וסבא יהיה קשר כזה….