מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייה לארץ וקליטה של סבא וסבתא מהעיר סטמר, טרנסילבניה (היום רומניה)

חוגגים יום הולדת 70 לסבא.
סבא וסבתא בחתונה.
קשיי הקליטה בארץ

רקע על סבא וסבתא

סבא וסבתא נולדו ברומניה, בעיר סטו-מרה (סטמר), להורים ניצולי שואה (סבא ב- 1948 וסבתא ב- 1950), שגדלו ללא סבים וסבתות, שנספו בשואה.

המשפחה של סבא

אבא של סבא נולד ב- 1909. הייתה לו משפחה קודמת, אשתו ובתו בת העשר נספו בשואה. בזמן המלחמה הוא היה עובד כפייה בצבא ההונגרי, במשך ארבע שנים (עובדי הכפייה היו בעלי מקצוע טכניים שונים, שסופחו לצבא ההונגרי ואולצו לעבוד בתנאי עבדות קשיים). לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא ההונגרי התפרק, הם הועברו לצבא הגרמני ושם אולץ להשתתף בצעדת המוות. הוא הגיע למחנה הריכוז מטהאוזן שם הוא שוחרר על ידי האמריקאים (מצרפים צילום של תעודת השחרור שלו).

תמונה 1

מאחר ולא ידע מה עלה בגורל משפחתו, הוא חזר לעירו סטו-מרה לחפש אותם (האמריקאים הציעו לו להגיע לארה"ב אך הוא בחר לחזור).

אימא של סבא נולדה ב- 1919 בסטו-מרה. הן היו שלוש אחיות והיא הייתה הבכורה. היה להם אח מאומץ. ההורים והבן המאומץ נספו בשואה. סבא נקרא על שמו טיבי…

תמונה 2
המשפחה של סבא, 1954 ברומניה

המשפחה של סבתא:

אבא של סבתא ממשפחה חסידית ציונית. הם היו כ- 20 ילדים משתי אימהות ושני אבות. אבא של סבתא היה בן הבכור בין 4 אחים מהנישואים המשותפים. הוא היה בחור ישיבה ולמד מכניקה. הוא נילקח למחנות עבודה. הוריו וכ-8 מהאחים נספו בשואה.

לאימא של סבתא היו 12 אחים. ההורים ושלושה מהאחים נספו בשואה.

לפני מלחמת עולם השנייה הגיעו שליחים מהארץ שהתחננו שייתנו לנוער הבוגר לעלות לארץ כדי להציל אותם. אז כבר ידעו מה גורל היהודים בפולין. הרב של העיר הרב טיטלבוים דרש לא להענות. יהודי הונגריה נלקחו אחרונים למחנות ההשמדה באושוויץ ב-1944 שם נספו חלק גדול ממשפחה של סבא וסבתא.

הרב מילט את עצמו לארה"ב ברכבת של קסטנר.

תמונה 3

סבתא ואימא שלה, בנהר סמוש, שחצה את העיר

 

הילדות של סבא וסבתא בסטו-מרה

העיר סטו-מרה נמצאת בחבל טרנסילבניה בו הייתה השפעה הונגרית לכן שפת האם של סבא וסבתא היא הונגרית. אבל בבתי הספר דיברו רומנית בלבד. סבא וסבתא התחילו את כיתה א' מבלי לדעת את השפה.

סך הכל היתה להם ילדות טובה, עם מגוון חוגים בעידוד המדינה, בהיותה ארץ קומוניסטית. סבא היה חבר בארגון הצופים המקומית, שענדו צעיף אדום.

סבתא לא הורשתה להימנות עם ארגון זה, מאחר והוריה הגישו בקשה לעלות לישראל. לכן, היא הייתה היחידה בכיתתה ללא הצעיף האדום, למרות שהייתה תלמידה מצטיינת של הכיתה (זה היה משפיל והשפיע על המשך ילדותה).

ב- 1960, השלטונות היו פחות סבלניים כלפי הנרשמים לעלות לארץ ישראל, שהתבטא באיבוד מקום העבודה של ההורים והתחילה הפלייה בהתקבלות לתיכון ולאוניברסיטה.

באותו זמן סבא וסבתא כלל לא הכירו למרות היותם באותה עיר.

ב- 1964, המשפחות של סבא וסבתא קיבלו היתר עלייה לארץ.

העלייה של סבא ארצה

בסוף פברואר 1964, סבא, אחיו והוריו עזבו את רומניה מסלול הנסיעה היה: מסטו-מרה לבוקרשט (כ- 700 ק"מ), משם טסו במטוס רומני לאתונה (יוון) בפעם הראשונה בחייהם, והשתכנו בבית מלון גדול. הסידורים ביוון נמשכו 3 ימים, במהלכן סבא ואחיו סיירו באקרופוליס באתונה, פגשו את אנשי סוכנות העלייה מישראל ושמעו בפעם הראשונה עברית. במלון פגשו את טייסי אל-על ואנשי הצוות במדים עם סמלי ישראל, והתרגשו מאוד.

בלילה 1/3/1964 הגיעו ללוד. שם פעילי הסוכנות טיפלו בקליטתם. בהיותם הוריו, סבא וסבתא רבה ורבתה שומרי מצוות, קיבלו דירת עולים קטנה בשיכון מזרחי בכפר אברהם בפתח תקווה.

העלייה של סבתא ארצה

במרץ 1964, סבתא, אחותה והוריה עזבו את רומניה ברכבת מסטו-מרה לבוקרשט כ- 20 שעות נסיעה. משם, לאחר שלושה ימים, טסו לרומא. מרומא נסעו באוטובוס לעיר הנמל, נפולי, שבדרום איטליה. היה לה מאוד מרגש לראות מאות מכוניות בכיכר העיר (באותו זמן היו מכוניות בודדות בסטו-מרה. השתמשו בכרכרות ועגלות עם סוסים). הם התרגשו להסתובב בסמטאות הצרות.

אחרי שהייה של שבוע בנפולי, הפליגו באנייה "פלמיניה" לכיוון חופי ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שהם היו באנייה. הכל היה לה מסקרן ומרגש למעט החוויה הקשה של הקאות בלתי פוסקות של רוב הנוסעים. סבא רבה, שידע עברית, עזר לפעילי הסוכנות באנייה ושימש כמתרגם. אחרי כשבוע ימים של הפלגה, בשבת 3/4/1964, ראו משעות הבוקר את הרי הכרמל וכל היום התרגשו ככל שהתקרבו לנמל חיפה.

בהיותם שומרי מסורת, קיבלו דירת עולים קטנה בשיכון מזרחי בקרית שמואל, ליד חיפה. לימים הסתבר שהבניין והדירה של סבא בפתח תקווה זהה לחלוטין לזו של סבתא בקרית שמואל.

הקליטה של סבא בארץ

בימים הראשונים עם הגעת המשפחה לשיכון מזרחי בכפר אברהם בפ"ת, סבא ואחיו פגשו והכירו את בני הנוער בני גילם 16-17, רובם עולים חדשים מרומניה והונגריה. סבא הלך לאולפן ללמוד עברית, גם באולפן רובם היו עולים חדשים מרומניה כך שסבא שיפר מאוד את השפה הרומנית שלו על חשבון השפה העברית.

עם תחילת שנת הלימודים, סבא התחיל ללמד בתיכון מקצועי "עמל" במגמת אלקטרוניקה. בגלל מגבלות השפה היה לו קשה מאוד לעשות בגרות במקצועות ספרות ותנ"ך, אך בסוף עבר וקיבל תעודת בגרות שאפשרה לו ללמוד בטכניון. במשך לימודיו בתיכון רוב החברים היו עולים חדשים, כיוון שחברי הכיתה ה"צברים" לא הביעו שום רצון להתחבר עם העולים. גם מצד הרשויות לא היה שום ניסיון לכוון לתנועת נוער כל שהיא, לכן היה קושי להיטמע בחברה הישראלית.

הפרנסה של ההורים של סבא הייתה קשה. סבא רבא היה בן-55 כשהגיע ארצה ונאלץ לעבוד בעבודות קשות כחשמלאי בניין, לכן סבא ואחיו עבדו בכל מיני עבודות מזדמנות. בהיותם בעלי רקע מוזיקלי כבר מרומניה הקימו להקה למוסיקה לריקודים והופיע בכל מיני מועדונים בארץ. בהיותם צעירים בחברה סגורה של עולים, הבינו רק לאחר מס' שנים את קשיי הקליטה של ההורים שלא הצליחו ללמוד את השפה העברית ולהיטמע בחברה הישראלית ללא עזרה והכוונה. לכן, למעשה נשארו עולים חדשים עד סוף חייהם. עם סיום לימודיו בתיכון ב-1967 התגייס סבא לצבא במחזור אוגוסט ושירת 4 שנים (3 שנים שירות חובה ושנה בקבע בחיל הקשר והאלקטרוניקה).

גם במסגרת זו לא נוצר שום קשר ראוי עם חיילים ילידי הארץ מחוץ למסגרת הצבאית.

הקליטה של סבתא בארץ

עם הגעתם לשיכון מזרחי בקריית שמואל ליד חיפה, סבתא נשלחה לבי"ס יסודי דתי במקום. היה זה בי"ס של בנות בלבד. בהיותה סבתא עולה חדשה מרומניה (מדינה קומוניסטית) נושא הדת היה לה זר ומשונה.

בדומה לשכונה של סבא גם אצל סבתא רוב תושבי השכונה היו עולי רומניה ולא נוצר שום קשר עם ילדים צברים.

אחרי מס' חודשים סבתא עברה לפנימייה דתית בכפר חסידים שם למדה במשך שנתיים. במסגרת זו הייתה לה אינטגרציה טובה עם ילדים עולים מכל רחבי העולם.

בתחילת כיתה ט', סבתא הוחזרה הביתה והתחילה ללמוד בתיכון קריית חיים. שם חוותה קשיי קליטה עצומים בהיות רוב חברי הכיתה צברים שלא קיבלו ולא התייחסו אליה. לא יאומן אבל סבתא חויבה לשלם שכר לימוד מלא (מאוד גבוה) במשך כל התיכון ללא שום הקלה על היותה עולה חדשה וללא שום עזרה מהרשויות.

ב- 1969, סיימה בגרות במגמה ריאלית והלכה ללמוד בבי"ס להנדסאים ולא לאוניברסיטה מכיוון שרק במסגרת זו הוצע מלגה לשנה הראשונה מטעם המדינה שעודדה לימודי הנדסאים בגלל מחסור, אך בשנה השנייה חויבה בשכר לימוד מלא ונאלצה לקחת הלוואה אותה החזירה לאחר סיום הלימודים.

ההכרות של סבא וסבתא

החברה הראשונה של סבתא בארץ הייתה מרים שגרה באותו בניין. סבתא הייתה ממש בת בית אצלם.

בשנת 1968, סבא (טיבי) ואחיו הגיעו להתארח אצל מרים בהיותם בני דודים. סבא מצא חן בעיני סבתא מהרגע הראשון. בשיחת בנות סבתא אמרה למרים שכאשר היא תתחתן תרצה בעל כמו הבן דוד שלה טיבי.

סבא הגיע עוד מס' פעמים לביקור ויצא לבלות בחבורה של בני הדודים שגם סבתא נמנתה איתה. לימים בשנת 1971 סבתא הוזמנה להתארח אצל הבן דוד שלה (טומי בראון, שהוא חבר ילדות של סבא.) ואשתו בהרצליה. מרים (החברה) הפצירה בה שבמידה והם יוצאים לבלות, שסבתא תתקשר לבן דוד שלה טיבי ותזמין אותו להצטרף כדי שלא תהייה לבד. כולם הלכו לצלצל לסבא מהטלפון הציבורי במרכז העיר (באותו זמן המתינו שנים רבות כדי לזכות לטלפון ביתי). סבא היה מופתע, התלבט בין "לימודים" (שזה היה משחק קלפים עם החברה) לבין לבוא לפגישה עם סבתא. לכן, לא התחייב וקבעו שהוא יכול להגיע עד שעה 21:00. לשמחת סבתא, סבא הגיע בשעה 21:00 והם יצאו לבלות בזוג כיוון שבינתיים אשתו של הבן דוד (חוה) חלתה.

למחרת סבתא סיפרה על הפגישה. חוה הביאה את שמלת הכלה שלה. סבתא מדדה והתאים לה בול. החבורה קבעה שבמידה וסבא וסבתא יתחתנו, סבתא תלבש שמלה זו.

ואכן זה מה שקרה אחרי כשנה אחרי פגישה זו. באוקטובר 1972 סבא וסבתא התחתנו.

בשנת- 1975 נולדה הבת הבכורה, רונית.

בשנת- 1977 נולדה מיכל (אימא של בן).

סגירת מעגל

בשנת 2010, המשפחה (סבא, סבתא, רונית, מיכל, רונן- אבא של בן ואני בן) נסענו לטיול שורשים לסטו-מרה.

סבא וסבתא חזרו בפעם הראשון לעיר הולדתם אחרי כ- 46 שנים. הטיול היה מאוד מרגש לכולם.

 

 

הזוית האישית

בן: היה לי מאוד כייף ומעניין לשמוע את הסיפור של סבא וסבתא. למדתי הרבה על העבר של משפחתי והיה לי כייף לפגוש אותם כל יום ראשון.

סבא: מאוד הערכתי את הרעיון לעשות פרויקט משותף עם בן ולעלות זיכרונות מעברי. שמחתי לתעד את הנושא שישמש גם את הדורות הבאים. נהניתי מאוד ושמחתי לגלות את השליטה של בן במחשב.

סבתא: היה מרגש לעלות זיכרונות מהעבר הרחוק. אני רואה חשיבות רבה בתיעוד קשיי הקליטה של העולים בארץ. כמו כן, חשוב לי תיעוד העבר המשפחתי שלצערי לי לא היה. היה כייף לבלות את השעות האלה עם בן ומאוד הרשימה אותי הסקרנות שלו והעניין שבן גילה בנושא.

מילון

צעדת המוות
הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים.

ציטוטים

”אני רואה חשיבות רבה בתיעוד קשיי הקליטה של העולים בארץ.“

הקשר הרב דורי