מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

על נהרות בבל

סבתא אביבה והנכדה ליהיא
אביבה הייתה בת 8 עם אמא ואביה
חיי בעירק ובישראל

נולדתי בעיר בגדד, אני ומשפחתי גרנו ממש ליד נהר החידקל, בבית גדול, הבנוי בסגנון מזרחי, מרכז הבית היה פתוח לשמיים, ובצדדיו היה בנוי עם חדרים.

בחורף, שהיה גשם אז הוא נכנס לנו לבית, אז כולנו התיישבנו בחדר נעים וחמים המלא שטיחים ומחומם על ידי גחלים. לפני צאתנו לבית הספר אכלנו ארוחת בוקר ביחד שהעוזרת הכינה לאחר שאבי ערך את הקניות יום-יום,האוכל היה טרי, והיה ממש כיף. בחורף שרר קור עז וסבלנו לפעמים מכוויות קור. בקיץ היה חם מאוד והיו 42 מעלות, בצהריים לא יצאנו מהבית בגלל החום הכבד,בלילות ישנו על הגג. זכורות לי מספר פאדיחות, לדוגמה:

בהיותי בת 9 בערך אמי התכוננה ללכת סרט, והיתה מילת מפתח מקובלת בין המשפחות, אם רצו שיעסיקו את הילדים והיא: החמור שבא אליכם, קשרו אותו. נשלחתי לאחת המשפחות ובפי המשפט המוסכם על המבוגרים. כשבאו לקשור אותי הבנתי את משמעות המשפט. ישר ברחתי הביתה ראיתי את אמי ממש לפני עלייתה למיניבוס רדפתי אחריה ונסעתי איתה לראות את הסרט "חלף עם הרוח".

העלייה ארצה:

בגיל 13 עליתי ארצה זכור לי שאמי הלבישה אותי בבגדים מאוד יפים שתפרה במיוחד לכבוד האירוע. עליתי עם משפחה אחרת בעקבות הוראות שהוריי קיבלו דרך שליחים שהגיעו מישראל לעיראק. וזה היה כדי לזרז את ההורים לבוא בעקבות הילדים. אני עד היום לא מבינה איך עשיתי זאת, ואיך הוריי הסכימו. טסנו 4 שעות ונחתנו בשדה התעופה שבלוד,ישר שירדנו מן המטוס ריססו את השיער שלנו בחומר נגד חרקים (D.D.T). העלו אותנו על משאיות עד לשער עלייה בחיפה ושיכנו אותנו באוהלים, עד היום את הטעם המר של התה שקיבלנו יחד עם פרוסת הלחם הכהה. למזלי, למחרת, הגיע בת דודתי לשער עלייה כדי לחפש קרובים ומצאה אותי. ואחרי כן הגיע בן דודי ולקח אותי לתל אביב, לדוד אליהו (אח של אמא שלי).

מאכלים מיוחדים שהיו לנו:

היינו אוכלים הרבה כבש,דגים טריים מנהר החידקל, בימי חמישי אכלנו חלבי כל היהודים; אורז עדשים ויוגורט. כל יום שישי בצהריים אכלנו קובה ממולאת בבשר. בערב שבת היינו אוכלים מרק עוף ואורז, ושבת בצהריים, אכלנו ת'בית.

רקע היסטורי אשר גדלתי בו:

בזמן מלחמת העולם השנייה בשנת 1941 הייתי בת שלוש. התרחשו בעיראק הרבה מאוד פרעות נגד היהודים ונקראו פרהוד, ורצחו 400 איש בערך. למזלנו היה לנו שכן ערבי טוב ששמר עלינו.

זיכרונות מילדותי:

למדתי בבית ספר לבנות בלבד, למדנו בערבית ובכיתה ה' התחלנו ללמוד אנגלית. שיחקנו הרבה בקלאס ובתופסת.

עליתי לארץ בשנת 1951 ב 4.2 בגלל שהיו הרבה פרעות והגבלות ליהודים, ומאסרים, בעיראק, ולכן עליתי לארץ. חוץ מזה גם הממשלה התירה ליהודים לצאת מעיראק תוך שנה בתנאי שהם משאירים את הרכוש שלהם בעיראק ומוותרים על האזרחות. כשעליתי לארץ אז עליתי עם משפחה אחרת כיוון שהתנועה הציונית רצתה לזרז את העלייה. אמא שלי ארזה לי מזוודה ותפרה לי חליפה חדשה לעלייה למטוס, ונתנה לי טבעת כסף על האצבע.

טסתי לארץ במטוס עם 4 מנועים, היה רעש אדיר ומחריש אוזניים. הדרך היתה בסדר ונחתנו בלוד. היתה לי תחושה לא נעימה כי עליתי בלי הוריי וכשירדנו מהמטוס הסיעו אותנו במשאית לשער עלייה.

כיצד סבא וסבתא נפגשו?

בת דודה שלי עשתה לנו היכרות. אני עדיין הייתי בבית ספר לאחיות (שנה שלישית-השנה אחרונה שלי) בבית החולים אסותא, הייתי אז בת 20 וסבא גר ממש שני רחובות מבית החולים אסותא (הוא גר ברחוב בזל) והיינו חברים במשך שנתיים ואחרי שנתיים התחתנו. התחתנתי ב-24.2.1960, החתונה היתה בבית האזרח ברמת גן והיה שמח. היו הרבה מאוד אנשים והיה מאוד שמח, ורקדנו, אבל לא היה אוכל- היו רק עוגות ושתייה (יין). קבלנו במתנה הרבה מערכות חרסינה של קפה טורקי, אני לא אשכח את זה כי קיבלתי 13 כאלה. כוסות של יין, צלחות, לא היה נהוג להביא כסף לחתונות בזמננו.

 

פעם הייתי אחות מוסמכת, זה היה מקצוע מאוד כיפי.

תמונה 1

 

אני אוהבת מאוד יוגה, ציור, הליכות בפארק, לבלות עם ליהיא, לבלות עם חברות, ולשחק ברידג'.

 

כיום אני מורה ליוגה בקאנטרי דקל שבבבלי, שכונה בצפון תל-אביב.

 

תמונה 2

הזוית האישית

כשהייתי קטנה אז סבתא קראה לי בנתי (פירוש המילה מערבית- בתי, הבת שלי), ערוסה (פירוש המילה מערבית- כלה).

מילון

בנתי
בתי (הבת שלי) בערבית

ציטוטים

”תקשרו את החמור לעץ“

הקשר הרב דורי